להיכן נמלט ריש לקיש מאימת הנשיא? על טבריה והעיירות סביבה

 

פורסם ב-11/4/2018

בדפים האחרונים של מסכת הוריות, המסכת עוסקת בחטאים ובמנגנון הענישה שקיים כלפי דמויות מנהיגות כמו הכהן המשיח והנשיא. ה-"נשיא" המקראי התפרש במשנה כ-"מלך" או "נשיא ישראל" ועל פניו לא הייתה לשאלות הללו כל השלכה על נושאי התפקידים בזמן חז"ל כאשר אין מלכות ואין מקדש. אלא שבעידן שבו מוסד הנשיאות עדיין היה קיים, גם אם הוא לא היה זה הנשיא שעליו דובר במשנה, האסוציאציה ביניהם הייתה מתבקשת.

https://agadastories.org.il/node/496

אנקדוטה מפורשת ומפורסמת מופיעה בירושלמי אצלנו (הוריות ג א מז ע"א; מקבילה זהה בירושלמי סנהדרין ב א יט ע"ד) מדברת בדיוק על האסוציאציה הזו ומעבר לתוכן ולמסר שלה, גם המעטפת הגיאוגרפית-ריאלית היא מעניינת. לפי המסופר שם, רבי שמעון בן לקיש (הוא ריש לקיש) קבע (יש להניח בבית המדרש או בית הועד בטבריה) שנשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה (ולא באינסטנציה גבוהה יותר של 23 או 71) ולפי ר' חגי הוא לא יכול לחזור לנשיאותו. הנשיא באותה העת היה ר' יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא) וכשהוא שמע את הדרשה הזאת הוא כעס ואפילו שלח "גנתון/גותיין" כדי לתפוס אותו. חלק מהחוקרים הציעו שמדובר על שומרי ראש גותיים שהיו ידועים כלוחמים ממוצא גרמאני שהיו חלק מהמשמר האישי של הנשיא כמו אצל הקיסר הרומי. רבי שמעון בן לקיש לא יכול היה להישאר בטבריה וברח מאימת הנשיא ושליחיו הגותיים. כאן המספר מצביע על שתי אופציות הימלטות: "בדא דמוגדלא" (מגדל) או "בדה כפר חיטיא"- כפר חיטים/חיטייא (ליד כפר זיתים של היום).

"בואו וטלו לכם תבלי מצוה": בין תגרי ירושלים ותגרי לוד

במשנה (פסחים י ג) מופיעה מחלוקת לגבי הבאת החרוסת בליל הסדר: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בר' צדוק אומר מצוה". לדעת חכמים, בניגוד למצה ומרור, החרוסת ׁ(על הרכבה של החרוסת התלמודית, אפשר לקרוא במאמרה של סוזאן ויינגרטן) מובאת לשולחן אך לא בתור "מצוה" בעוד לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק (חכם שחי בסוף ימי בית שני ותחילת דור יבנה) היא כן "מצוה".

ה-"דלפקי", השולחנות של הסדר ושולחנות האבן בירושלים

פורסם ב-27/3/2018

משנה עבודה זרה ה ה (כת"י קויפמן):

"היה אוכל עימו על השלחן והניח לגין על השלחן ולגין על הדלפקי והניחו ויצא - מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקי מותר. אם אמר לו הווי מוזג ושותה- אף שעל הדלפקי אסור".

במשנה שלנו מוזכר הלגין (כד יין קטן) המונח על "השולחן" לעומת זה המונח על "הדלפקי". הדלפקי מוזכר במספר רב של מקורות תנאיים ואמוראיים, בדרך כלל ביחד עם "השולחן" ו-"הטבלא" או בפני עצמו וממנו נגזר השם "דלפק" בעברית של ימינו אך פירושו המדויק לא ברור. הרמב"ם בפירוש המשנה על אתר כתב: "דולפקי הוא כלי זולת השולחן, שיש עליו כלים עם אוכל ויין, וממנו לוקחים ושמים על השולחן. ואין האורח יכול לפשוט ידו לדבר אשר על הדולפקי עד שישימהו בעל הבית על השולחן" אך יש פירושים נוספים ("מקום מוכן הנחת לגינין של יין"- פירוש הגאונים לסדר טהרות). לפני מספר שנים הקדישה קרן קירשנבום בספרה "ריהוט הבית במשנה" (הוצאת בר אילן, תשע"ד, עמ' 72-43) מקום נרחב לדיון בזהות הדלפקי לאור ההקשרים השונים שבו הוא מוזכר במקורות, השוואה למקורות ספרותיים חיצוניים ולממצא הארכאולוגי בישראל ובעולם היווני-רומי. אני אנסה לתמצת בקצרה את המסקנות שלה ואידך זיל גמור.

https://thetalmudblog.wordpress.com/.../between.../

כאמור, הדלפקי מוזכר במקרים רבים ביחד עם השולחן והטבלא, בעיקר לעניין קבלת טומאה של פשוטי כלי עץ שכן "הם משמשים את האדם ואת משמשי האדם" (ספרא שמיני ו ד) ו-"העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון השולחן והטבלי והדלפקי- טמאין". (תוספתא כלים ב"ב ו ז ועוד). השולחן הקדום לא היה דומה לשולחנות שלנו אלא היה שולחן אישי ונייד שאפשר היה להזיז אותו לפני ואחרי הסעודה- במקורות חז"ל מוזכר לא פעם "עקירת השולחן", "הגבהת השולחן" או "הבאת השולחן". כאשר חז"ל הזכירו את חובת ההסבה בליל הסדר, המציאות שעמדה לנגד עיניהם הייתה של הסבה על מיטות (קלינה) בטרקלין ליד אותם שולחנות קטנים וניידים שעוד לפני תחילת הסעודה הובאו על גביהם המתאבנים (פרפראות). השולחן הפופולרי ביותר היה של שלוש רגליים (טריפוד) אך בהמשך בתקופה הרומית נפוץ היה גם השולחן בן ארבע הרגליים. השולחן היה בנוי מרגליים (עמוד אחד או יותר) שעליו מונחת "טבלה" היא פלטה עגולה או מלבנית ופעמים רבות אפשר היה להפריד בין הטבלה לעצמה ובין הרגליים (מחלוקת בית הלל ובית שמאי במשנת שבת כא ג למשל).

במילונים השונים של המילים היווניות בספרות חז"ל הדלפקי מתורגם בדרך כלל כ-Delphike ביוונית או Delphica בלטינית- שולחן העשוי משלוש רגליים ושמקור השם הוא בדלפי, שם הוא נבנה לראשונה. מתוך המשנה שלנו בעבודה זרה עולה שה-"שולחן" שימש לאכילה של היהודי והגוי ואילו הדלפקי לא היה אמור לשמש לאכילה ולפיכך אין חשש שהגוי היושב ליד השולחן ינסך את היין הניצב על הדלפקי. בירושלמי שבת יז ב (טז ע"ב) נאמר שהשמש (מגיש האוכל) "אוכל עליה" ולכן הוא מקבל טומאה כמו השולחן. במקורות אחרים מוזכר שלדלפקי היה "בסיס" (משנה כלים כד ו) שהוא מעין דרגש או הדום במקרים אחרים. מהו ה-"בסיס" (מילה ביוונית) לדלפקי? התשובה לכך מתבארת לאור תבליטי אבן (למשל בטרייר שבגרמניה), שם נראה שולחן הגשה גבוה ומתחת לעמוד שמחזיק את הטבלה שלו, יש בסיס אבן רחב אך ייתכן שהכוונה היא לרגל הגבוהה של אותו שולחן שכונה "בסיס" או אולי דרגש שעמד לפני הדלפקי הגבוה יחסית. חשיבות הבסיס של הדלפקי (לא מוזכר במקורות חז"ל "בסיס של שולחן") מתאימה אפוא לשולחן גבוה וקבוע לעומת השולחן הנמוך הנייד שהובא לפני האוכלים. השמש שהיה מביא את המאכלים ואת היין מאותו דלפקי, היה גם (או לפעמים) אוכל באותו שולחן.

שימוש אחר של הדלפקי היה כ-"שולחן תצוגה" שבו ניצבו כלים נאים למטרות נוי ולא היה להם שום קשר ישיר לסעודה או למאכלים ולמשקים. בניגוד לתקופה ההלניסטית, בתקופה הרומית היה מקובל להציב כלים נאים על שולחנות קבועים למטרות נוי והפגנת עושר. מתוך הממצא הארכאולוגי והאמנותי עולה שהשולחנות הללו היו מפוארים למדיי, הן לוח השולחן עצמו והן העמוד (או יותר) של אותו שולחן שהיה מעוטר בצורות שונות. מציאות זאת מסבירה הלכה נוספת בהלכות עבודה זרה שכן על פי המשנה "המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים" (עבודה זרה ג ב) ובירושלמי נאמר בשם ר' יוחנן "מפני שרובן באין מו הדולפקיות" ואם כן, ההנחה היא שאותם תבליטים לא נעשו לשם עבודה זרה אלא הם היו חלק דקורטיבי של הריהוט מהסוג של דלפקי וכך התבליטים והעיטורים של הדלפקי נהפכו כתקדים של היתר של צורה לנוי (משנה כלים ב"מ ד ח).

כידוע, בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בירושלים התגלו שרידים מרשימים של שולחנות אבן מסוף ימי בית שני (בעיקר בחפירות אביגד ברובע היהודי)- חלקן שרידים של שולחנות מלבניים גבוהים (כ-80-70 ס"מ) שעמדו על רגל אחת ("מונופודיום") המעוטר כמעט בכל צדדי הטבלה למעט בצד אחד שהיה מחובר לקיר. שולחנות אחרים שהתגלו היו טבלות עגולות שהיו חלק משולחנות נמוכים שעמדו על שלושה רגלי עץ ֹ(הם כונו: Mensa Delphica). השולחנות הגבוהים המעוטרים היו שולחנות שככל הנראה שימשו בעיקר לשם הפגנת העושר של בעל הבית (וארו כינה אותם Cartibulum) אך אפשר ובזמן הסעודה עמדו שם פכי יין ומים, מצקות וכוסות שתייה לשם מזיגת היין בידי השמש בעת הסעודה. אפשרות נוספת העלה ל"י רחמני לאור שבר שולחן שהגיע משוק העתיקות שבו בין השאר יש עיטור של שולחן אבן מפואר ולידו כלים גדולים, קנקנים, פכיות ומצקות והוא שיער שאולי זה קשור לנטילת ידיים לפני תחילת הסעודה אך זה לא יוצא מכלל השערה.

על שולחנות האבן בירושלים, אפשר לקרוא במאמרה של אורית פלג-ברקת מ-2009: https://www.academia.edu/.../Peleg-Barkat_O._2008._A...

שבר לוח האבן בירושלים שפרסם רחמני בשנות השבעים: http://www.jstor.org/stable/pdf/23456539.pdf...

בניגוד לפרשנות של בעלי המילונים ושל הארכאולוגים שעסקו בשולחנות האבן בירושלים, קירשנבום טוענת שאת השולחנות המפוארים הגבוהים שהתגלו בירושלים, בין אלו שעמדו על רגל אחת ובין אלו שעמדו על שלושה רגליים, ראוי לכנות "דלפקי" שכן הם לא היו שולחנות אכילה אלא שולחנות עזר או תצוגה למטרת נוי בבתי האמידים של יהודי ירושלים בשלהי ימי בית שני. המונח "דלפקי" לא בא לתאר שולחן מדגם ספציפי אלא את הפונקציה הכללית- שולחן שאינו שולחן האכילה הישיר אלא למטרה אחרת. לעומת זאת, שולחן האכילה הישיר היה נמוך והובא לטרקלין בזמן הסעודה כאשר האוכלים היו מסובים על המיטות (קלינה) והוצא משם בסופו- הוא היה שולחן פונקציונאלי ולכן לא השקיעו בעיטור שלו לעומת הדלפקי.

כמה זמן לוקח לבצק להחמיץ או כמה זמן לוקח ללכת ממגדל לטבריה?

 

פורסם ב-26/3/2018

מהותו של תהליך ההחמצה של הבצק הוא סוגיה מורכבת אך קדמונינו הניחו כמובן מאליו שמדובר בתהליך שאפשר להבחין בו בעין וממילא ההגבלות וההלכות הקשורות לחשש החמצה היו אמורים להיות מוחשים ולא כאלו שצריכים להעניק להם הגדרות "הלכתיות" של זמן חימוץ. אך היו מקרים שאי אפשר היה להבחין בסממנים החיצוניים של ההחמצה ובמקרים כאלו, כן היה צורך להגדיר קריטריון הלכתי של זמן מקסימלי שממנו ואילך הבצק ייחשב לחמץ גם אם חיצונית הוא לא נראה כך. זה המקרה של מה שמכונה במשנת פסחים ג ב "בצק החרש- אם יש כיוצא שבו שהחמיץ הרי זה אסור". באשר להסבר המדויק של אותו "בצק החרש" ניתנו פרשנויות רבות (חרש=חרס; חרש= עיסה שאינה משמיעה קול כשדופקים עליה) אך לצורך העניין שלנו אפשר להסתפק בקביעה שזהו בצק שלא גילה סימני החמצה חיצוניים (תפיחה, סידוק וכיוצא בזאת). לפיכך, המשנה קובעת שצריך להשוות את זה לבצק אחר שכן עבר תהליך החמצה ואז גם בצק החרש אסור על אף שאצלו לא ניכרה ההחמצה.

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=23187

אך אם אין בצק אחר זהה להשוואה, כמה זמן אמור לקחת לבצק רגיל להחמיץ (לפחות מבחינה הלכתית)? על כך התלמודים מציעים שני זמנים:

1. הירושלמי (פסחים ג א ל ע"א): " לא היה שם אחר כיוצא בו שהחמיץ, עד איכן? רבי יעקב בר אחא ר' עולא דקיסרין בשם רבי חנינה: עד כדי הילוך ארבעת מיל". אם כן, בשמו של רבי חנינה (הוא רבי חנינה בר חמא, אמורא מהדור הראשון בצפורי) נאמר שזה זמן הליכה של ארבעה מיל. מיל זה קצת פחות מ-1.5 קילומטר, מדובר אפוא בקצת פחות משש קילומטר ובקירוב זמן הליכה של שעה וקצת.

2. לעומת זאת בבבלי (פסחים מו ע"א) נאמר: " אם אין שם כיוצא בו מהו? א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל ונימא מיל?! הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא". רבי אבהו בשמו של רבי שמעון לקיש (ריש לקיש) מציע מדד אחר לזמן- הליכה מ-"מגדל נוניא" לטבריא ומציין שזה מיל. על כך שואל התלמוד את השאלה המתבקשת- תגידו "מיל" וזהו? ועל כך התשובה היא ששיעור של מיל הוא המרחק בין מגדל נוניא לטבריה. מרחק הליכת מיל נקבע כידוע ל-18 דקות וזה הזמן שלוקח לבצק להחמיץ, זמן שנקבע להלכה עד ימינו. מייד אחרי כן מובא היגד נוסף בשמו של רבי שמעון בן לקיש: " א"ר אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין", כלומר שלעניין הפרשת חלה, הליכה לתפילה ולנטילת ידיים, המרחק הוא של ארבעה מילין.

אם כן, הירושלמי בשמו של רבי חנינה נקב בזמן של ארבעה מילין לעומת הבבלי שנקב במרחק של מיל כמרחק ממגדל נוניא לטבריה. "מגדל נוניא" (מגדל הדגים) מזוהה עם מגדל הקדומה המוכרת ביוונית בשם "טריכאי/ה" (ממליחי הדגים) כפי שהיא מוכרת אצל יוספוס. מה שמעניין הוא שהשם "מגדל נוניא" אינו מוכר בספרות חז"ל הארץ ישראלית המציינת בדרך כלל את "מגדלא/מגדלה" סתם או אתר בשם "מגדל צבעיא" שלגביו נחלקו הדעות אם גם הוא אותה "מגדל נוניא" או אתר אחר (עוזי ליבנר הציע אחרי חפירות ואדי חמאם שאולי היא מגדל צבעיא התלמודית וזאת בניגוד להשערה קודמת שלו שמגדל צבעיא היא בכלל באזור תל דובר). אלא שהשם "מגדל נוניא" כן מופיע בפיוטי כ"ד משמרות הכהונה וגם בכתובת של אותה רשימה שהתגלה בקיסריה, כך שלא מדובר בשם שגוי או מוטעה.

https://www.ybz.org.il/.../dbsAttachedF.../Article_120.2.pdf

כבר ראשוני החוקרים שמו לב שהמרחק בין מגדל הקדומה ובין טבריה (הרומית) הוא לא מיל (כ-1.5 קילומטר) כפי שנאמר בתלמוד אלא בסביבות 6 קילומטר בערך, מה שמתאים יותר ל-"ארבעה מילין" אלא שבירושלמי לא נאמר בכלל שזמן הילוך ארבעה מילין קשור למרחק שבין מגדל ובין טבריה. היו שהציעו (אולברייט למשל) שמגדל נוניא התלמודית אינה מגדלא/טריכאי אלא באזור תל רקת (תל קוניטרה) ושממנה לטבריה יש אכן מרחק מיל.

אחרים טענו שיש כאן אולי שיבוש ושהכוונה היא בכלל למרחק שבין חמתה לטבריה. בבבלי מגילה ב ע"ב ישנו קטע זהה כמעט לגמרי: "דאמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. עד כמה? - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא, מיל. ולימא מיל! - הא קא משמע לן: דשיעורא דמיל כמה הוי - כמחמתן לטבריא". במקרה הזה, המרחק אכן הוא בסביבות מיל וגם כאן ישנו דיון זהה לגמרי באשר לנחיצות של זמן הילוך/מרחק של שני מקומות כאשר יש כבר מרחק מוגדר (מיל) ואותו פתרון ניתן גם כאן. לפיכך, אפשר לטעון שהמרחק של מיל לא היה בין טבריה למגדל אלא בין טבריה לחמתה. אלא שזה כמעט בלתי אפשרי לטעון שהיה שיבוש בדברי רבי שמעון בן לקיש וש-"חמתה" הפכה ל-"מגדל נוניא".

האפשרות הסבירה ביותר היא אפוא אחרת- יש להניח שהציטוט של דברי רבי שמעון בן לקיש "כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא" הם מהימנים על אף שאין להם מקבילה ארץ-ישראלית (ריש לקיש שהה בין השאר במגדלה במסגרת העימותים שלו עם הנשיא) אך המרחק היה אכן של ארבעה מיל ואפשר שדבריו לא היו כלל אמורים לגבי חמץ אלא לגבי ההלכות האחרות (חלה ונטילת ידיים). במקבילה בירושלמי ניתן הזמן הזה במפורש אך בידי רבי חנינה (בר חמא)- ייתכן שרבי שמעון בן לקיש "תרגם" את השיעור הזמן של רבי חנינה מציפורי לשפת המקום של אנשי טבריה והסביר להם מהו מרחק הזמן שעליו דיבר רבי חנינה. כך או כך, זמן החימוץ נקבע כמו הזמנים האחרים של ארבעה מילין.

לעומת זאת, בבבל הגישה ההלכתית הבסיסית הייתה שזמן החימוץ היה הרבה יותר קצר מאשר זה שנקבע בארץ ישראל- לא יותר מ-18 דקות בלבד ("כדי הילוך מיל"). למעט דברי רבי שמעון בו לקיש, הסוגיה שלנו "הועברה" כמעט בשלמותה מסוגיית בבלי מגילה על חמתה וטבריה כאילו המרחקים בין חמתה הדרומית לטבריה ושל מגדל נוניא הצפונית לטבריה הם זהים. במספר כתבי יד (מינכן 6, קולומביה 295-294) מופיעים רק דברי רבי שמעון בן לקיש בלי הקטע הנוסף על "מיל", מה שמחזק את ההבחנה בין ציטוט דברי רבי שמעון בן לקיש המקוריים ובין הדיון אחרי כן. בהתאם לקביעה הבסיסית של זמן החימוץ הקצר, גם המרחק הגיאוגרפי בין מגדל לטבריה "שופץ" או "עודכן" בהתאם לזמן החימוץ- בסביבות 18 דקות לפי הבבלי במקום יותר משעה לפי הירושלמי. בקיצור, את הקטע במסגרת שביל סובב כנרת בין מגדל ובין טבריה אפשר לכנות גם "שביל החמץ" או "שביל ארבעת המילין"...