יום שני, 1 ביולי 2019

"חולת המחוז"- הדיונות של חוף פלמחים? "חולת המחוז"/"חולית של מחוזא": מ-"מחוזא דימנין" (יבנה-ים) ועד "מחוז עגלתין"

 


פורסם ב-1/7/2019

וּבִשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז, וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטֵא, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶת שָׁוְיוֹ" (משנה ערכין ג ב, השוו ספרא בחוקותי ד ב)
"שדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד אחד המקדיש בפרדסות ספימטי (נו"א: ספסטי, סבסטו) ובחולית של מחוזא נותן חמשים סלע לבית כור רבי יהודה אומר אף המקדיש בפרדיסות ירחו ובחולית של יבני נותן חמשים סלע לבית כור שדה מקנה נותן שויו" (תוספתא ערכין ב ח)
"מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִינִין בַּחוֹל, אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים: אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים, לֹא עֲשִׂיתֶם טַהֲרָה מִימֵיכֶם" (משנה מכשירין ג ד).
"ר' נתן או' משום אבא יוסף המחוזי. והלא כבר הכתבתי "בכל ביתי נאמן הוא". את ברשותי והים ברשותי ואני עשיתיך גזבר עליו" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ג, השוו מכילתא דרשב"י: ר' יוסי המחוזי)
במשנה (ערכין ג ב) על התשלום האחיד של המקדיש שדה המשנה מציינת שתי דוגמאות של אדמה "יוקרתית" (פרדסות סבסטי) כדוגמא של "להקל" ואדמה "בעייתית" (חולת המחוז) כדוגמא "להחמיר". לגבי השטח האיכותי, פרדסאות סבסטי, כאן הזיהוי הוא פשוט- סבסטיה היא שומרון/סמריה הקדומה שהפכה לסבסטי בימי הורדוס והייתה העיר ההלניסטית-רומית החשובה ביותר בשומרון עד שנוסדה שכם/נאפוליס בשנת 72 לספירה והאזור סביבה כונה "פרדסות סבסטי" (אפשר להרחיב על כך אבל לא כאן). אולם מהו "חולת המחוז"? במקור המקביל בתוספתא הכינוי הוא "חולית של מחוזא" כאשר בהמשך רבי יהודה מציין את הדוגמא של "ובחולית של יבני (יבנה)". שם המקום מוזכר גם במשנת מכשירין בהקשר של מנהג אנשי המקום להרטיב את החיטים בחול "מעשה באנשי המחוז שהיו מטינין בחול". חכם או שניים בשם "אבא יוסף המחוזי" או "ר' יוסי המחוזי" וכן ר' שמעון המחוזי (בבלי סוכה), סביר להניח שהם מאותו מקום "המחוז/מחוזא", אולם באיזה מקום מדובר? בפירוש רש"י מובאים כמה הסברים אפשריים: "סביבות עיר שאינה חשובה כל כך מפני מדרס הרגלים. חולת-סביבות, כמו מחול הכרם; מחוז-עיר; לישנא אחרינא: מחוז שם מקום שלא היו שדותיו חשובין". כלומר, לפי הפירוש הראשון אין הכוונה למקום ספציפי אלא לסביבות העיר שבה יש ריבוי הולכים "מדרס הרגלים" ואילו לפי הפירוש השני זה שם מקום ספציפי ששדותיו לא היו משובחים. רבינו גרשום הסביר שהכוונה היא ל-"שדה שסמוכה למחוז העיר שדורכין אותה בני אדםבערוך הביטוי "חולת המחוז" התפרש כ-"מדינה שהיא חול ואינה עושה פירות". היו שהבינו שה-"מחוז" הוא כמשמעו בעברית המודרנית- אזור מנהלי וכך הסביר למשל יאסטרוב בערך "חולת" שהכוונה לחולות של אזור שומרון (בניגוד לפרדסות של סבסטי): חוֹלַת, חוֹלִית f. (חוֹל I) 1) sand-plain, sterile shore-land. Arakh. III, 2 (14ᵃ) חולת המחוז the sand-plain of the Maḥoz (district of Samaria), opp. to pleasure gardens of Sebaste; Tosef. ib. II, 8חולית של מחוזא. Ib. חולית של יבנה, opp. to pleasure gardens of Jericho. אלא שמתוך ההיקרויות האחרות, די ברור שהכוונה לשם קונקרטי של מקום (מה עוד שיש הרבה דברים בשומרון אבל לא חולות...). בימי הביניים המוקדמים, העיר רמלה (תרגום: "עיר החולות") כונתה במכתבים של כמה ראשונים בתור "חולת המחוז" שכן היא הייתה הבירה המנהלית והפוליטית של המחוז בתקופה המוסלמית ויש (מ' גיל) שרצו ללמוד מכך שייתכן וזה היה שמה הקדום אך כיום ברור למעלה מכל ספק שרמלה נוסדה רק במאה השמינית לספירה וזהו כינוי "ספרותי" טיפוסי למקום אקטואלי על שם כינוי קדום מן המקורות העתיקים.

יום שישי, 19 באפריל 2019

"שהיו מסובין בבני ברק": מתי ומדוע יוחס הכינוס של החכמים בבני ברק?


מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
המעשה המפורסם המובא בתחילת ההגדה במסגרת הקטעים העוסקים בשבח הסיפור ביציאת מצרים מתאר התכנסות של חמישה חכמים נודעים בני דור יבנה בליל פסח (בהנחה ש-"כל אותו הלילה" הכוונה אכן לליל פסח) בבני ברק ובו הם סיפרו כל הלילה על יציאת מצרים עד שתלמידיהם הזכירו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. על אף שזה לא נאמר במפורש, הציון של המקום- בני ברק- המוכר גם ממקורות אחרים (להלן) בתור מקומו של רבי עקיבא (אני אכתוב "עקיבא" עם א' ולא "עקיבה" עם ה' כפי שמופיע בדרך כלל בכתבי היד הטובים כי זה השם המוכר בדרך כלל), מלמד שהחכמים התכנסו בביתו או במקומו של רבי עקיבא. הסיפור אינו מוכר מתוך ספרות חז"ל אולם למרות זאת הוא התקבל בדרך כלל כסיפור מהימן או לפחות מסורת תנאית אותנטית והיא גם הייתה למוקד פרשנויות, רמזים חינוכיים, רעיוניים ואף היסטוריים והיו שקשרו את המעשה  להכנות נסתרות לקראת מרד בר כוכבא, אם במישור הרעיוני ואולי אפילו האופרטיבי. אלא שכבר בעבר ועוד יותר בשנים האחרונות, החוקרים סימנו כמה "חוליות חלשות" בולטות בסיפור הזה ולפיכך המהימנות ההיסטורית (במובן של מקור תנאי או לא, לאו דווקא במובן של "היה או לא היה" בפועל) היא מפוקפקת ומתרבות הראיות שמדובר באנקדוטה שאמנם יוחסה לחכמים קדומים אך מועד גיבושה וחיבורה הוא מאוחר יותר ואולי אפילו מדובר ביצירה בבלית מעובדת ומעוצבת היטב הנשענת על מרכיבים ספרותיים שונים שגובשו יחדיו לכדי מעשה קדום. אני לא אתייחס כאן לשלל ההיבטים שנידונו בצורה יסודית בידי פרשנים וחוקרים אלא לגבי נקודה אחת: המיקום של המעשה והכינוס בבני ברק.

יום רביעי, 10 באפריל 2019

"חורי הבית העליונים והתחתונים": הלכות בדיקת חמץ והריאליה של הבית והחצר בתקופת המשנה והתלמוד

 


פורסם ב-10/4/2019

1. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות" (משנה פסחים א א)
המשנה הראשונה במסכת פסחים עוסקת בהליך בדיקת חמץ. אך היכן צריך לבדוק ולחפש את החמץ? המשנה מציינת כלל הגיוני אם כי דווקא לגבי היכן *אין* צורך לבדוק: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ- אין צריך בדיקה". המשך המשנה "מסבך" את הכלל ומתייחס למקום ש-*יש* צורך לבדוק: " ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות". המשנה מצטטת אפוא מקור קדום ("אמרו") שציין מקום ספציפי שבו צריך לבדוק "שתי שורות במרתף" וכדי להתאים אותו לכלל הנ"ל היא מסבירה שבמקרה הזה הוא "מקום שמכניסין בו חמץ". ואם זה לא מספיק, מובאת מחלוקת קדומה בין בית הלל לבית שמאי לגבי זיהויין של אותן "שתי שורות במרתף". המשנה מתחילה אפוא בכלל מקיף, ממשיכה באזכור של מקור קדום המציין מקרה קונקרטי ומסתיימת במחלוקת עתיקה לגבי היישום הפרטני של אותו מקרה קונקרטי.

יום רביעי, 23 בינואר 2019

זיהויה של אונו התלמודית לאור המקורות והממצא הארכאולוגי


 פורסם ב-23/1/2019

"תנו רבנן מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק" (חולין נו ע"ב)
1. עיבור השנה בלוד: בדף היומי על המשנה שעוסקת בסימני טרפות בעופות, מובאת ברייתא על שני חכמים- רבי סימאי ורבי צדוק- שבמסגרת עיבור השנה בלוד, הם חנו באונו ושם פסקו הלכה בנושא טריפות כשיטת רבי לגבי הזפק (המובאת במשנה). בחלק מכתבי היד (כ"י וטיקן 122 וגם בכמה עדי נוסח מהגניזה- על פי עדי הנוסח באתר "הכי גרסינן"), שמות אותם חכמים התחלפו לשמות קצת שונים- "ת"ר מעשה בר' סימון ור' יהוצדק (או אפילו: ר' יצחק)". מקובל לזהות את החכמים הנ"ל כאמוראים מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל- ר' צדוק/יהוצדק לא מוכר אך רבי סימאי (או: סימיי) מוכר יותר כדמות בקו התפר שבין אחרוני התנאים או ראשוני האמוראים. אמנם הקטע הובא על רקע ההוראה כרבי במשנה בהלכות טריפה בעופות אך העדות כאן על עיבור השנה בלוד היא חלק מפרשה היסטורית מרתקת של הנסיון לחזור ולעבר את השנה ולקדש את החודשים ביהודה בימי רבי יהודה הנשיא אחרי המעבר של מרכז החכמים לגליל. בפרשה זו עסקו בהרחבה לפני שנים רבות גדליהו אלון ושמואל ספראי (במאמר על המקומות לקידוש החודשים ועיבור השנה בספרות התלמודית) ובעקבותיהם גם אהרן אופנהיימר, יהושע שוורץ וב"צ רוזנפלד שעסקו בכך על רקע חקר תולדות לוד היהודית בתקופת התלמוד.