חידת הכתובת "יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה" מטבריה

שרידי המאוזוליאום והכתובת היוונית על אבן משקוף, מתוך: סטפנסקי 1999, דמתי 1999

הזכרתי לפני כמה ימים בהקשר לחשיפת מערת הקבורה החדשה בטבריה את שרידי שני מבני המאוזוליאה שנחשפו ביציאה הצפונית של טבריה המודרנית ופורסמו ב-1999 בידי יוסף סטפנסקי. מעבר למבני הקבורה ולממצאים שתוארכו למחצית השנייה של המאה השנייה לסה"נ- תחילת המאה השלישית לסה"נ, על אבן המשקוף במאוזוליאום הדרומי נחקקה כתובת ביוונית שפוענחה בידי עמנואל דמתי:

"[הקבר של] יוסף (Iosefos) בן אלעזר (Elazaros) בן שילא (Seilas) איש חורשה (Horesa)". 

בין "שביל הסנהדרין" הקדום ו-"שביל הסנהדרין" החדש

בשבועות האחרונות הושק המיזם החינוכי-תיירותי המושקע של רשות העתיקות בשיתוף גורמים שונים- "שביל הסנהדרין". לפי ההגדרה של האתר הרשמי (ודף הפייסבוק הנלווה אליו) זהו "שביל הליכה חוצה גליל המחבר את ההולך בו למורשת ועתיקות הגליל". במהלך המקטעים השונים בין בית שערים לטבריה, ההולך נפגש עם אתרי מורשת קדומים וחדשים יותר , ובעזרת אתר אינטרנט ייעודי אפשר לקבל מידע נרחב יותר על האתרים השונים מבחינה ארכאולוגית, היסטורית וחינוכית כשהסמן הבולט הוא אבני הבזלת הייעודיים שבהם מצוינים האתרים, החכמים וההיגדים השונים הקשורים לאותם אתרים. השם "שביל הסנהדרין" אינו מקרי שכן הוא מבוסס על מסורת ספרותית מפורסמת (בראשית רבה צז; בבלי ראש השנה לא ע"א-ע"ב) על נדודי/גלות הסנהדרין המתארת את מוצא הסנהדרין בלשכת הגזית בירושלים ועד תחנתה האחרונה בטבריה. ברשומה הזאת, אני אחזור שוב לאותה מסורת אם כי אני לא אנתח אותה בפרוטרוט מבחינה ספרותית או היסטורית שכן הדבר נעשה כבר בעבר בידי חוקרים והיסטוריונים אלא אציין כמה הערות/הארות עקרוניות על הרקע האפשרי להיווצרות אותה מסורת על נדודי הסנהדרין. חלק מההערות יהיו בעלות אופי היסטורי, אחרות יעסקו במרכיב הספרותי ואפילו המיתי של אותה מסורות. המסקנה היא שלמעשה, המיזם הנוכחי מתבסס על מיזם דומה בעת העתיקה- "שביל סנהדרין קדום"  שאמנם לא נועד לשמש כבסיס לשביל טיולים פיזי אך עיצב "שביל" תודעתי המגשר בין תקופות, אירועים ומקומות לתוך מסכת סכמטית בעלת אופי רעיוני-אידאולוגי מובהק. 

להיכן נמלט ריש לקיש מאימת הנשיא? על טבריה והעיירות סביבה

 

פורסם ב-11/4/2018

בדפים האחרונים של מסכת הוריות, המסכת עוסקת בחטאים ובמנגנון הענישה שקיים כלפי דמויות מנהיגות כמו הכהן המשיח והנשיא. ה-"נשיא" המקראי התפרש במשנה כ-"מלך" או "נשיא ישראל" ועל פניו לא הייתה לשאלות הללו כל השלכה על נושאי התפקידים בזמן חז"ל כאשר אין מלכות ואין מקדש. אלא שבעידן שבו מוסד הנשיאות עדיין היה קיים, גם אם הוא לא היה זה הנשיא שעליו דובר במשנה, האסוציאציה ביניהם הייתה מתבקשת.

https://agadastories.org.il/node/496

אנקדוטה מפורשת ומפורסמת מופיעה בירושלמי אצלנו (הוריות ג א מז ע"א; מקבילה זהה בירושלמי סנהדרין ב א יט ע"ד) מדברת בדיוק על האסוציאציה הזו ומעבר לתוכן ולמסר שלה, גם המעטפת הגיאוגרפית-ריאלית היא מעניינת. לפי המסופר שם, רבי שמעון בן לקיש (הוא ריש לקיש) קבע (יש להניח בבית המדרש או בית הועד בטבריה) שנשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה (ולא באינסטנציה גבוהה יותר של 23 או 71) ולפי ר' חגי הוא לא יכול לחזור לנשיאותו. הנשיא באותה העת היה ר' יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא) וכשהוא שמע את הדרשה הזאת הוא כעס ואפילו שלח "גנתון/גותיין" כדי לתפוס אותו. חלק מהחוקרים הציעו שמדובר על שומרי ראש גותיים שהיו ידועים כלוחמים ממוצא גרמאני שהיו חלק מהמשמר האישי של הנשיא כמו אצל הקיסר הרומי. רבי שמעון בן לקיש לא יכול היה להישאר בטבריה וברח מאימת הנשיא ושליחיו הגותיים. כאן המספר מצביע על שתי אופציות הימלטות: "בדא דמוגדלא" (מגדל) או "בדה כפר חיטיא"- כפר חיטים/חיטייא (ליד כפר זיתים של היום).

"בואו וטלו לכם תבלי מצוה": בין תגרי ירושלים ותגרי לוד

במשנה (פסחים י ג) מופיעה מחלוקת לגבי הבאת החרוסת בליל הסדר: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בר' צדוק אומר מצוה". לדעת חכמים, בניגוד למצה ומרור, החרוסת ׁ(על הרכבה של החרוסת התלמודית, אפשר לקרוא במאמרה של סוזאן ויינגרטן) מובאת לשולחן אך לא בתור "מצוה" בעוד לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק (חכם שחי בסוף ימי בית שני ותחילת דור יבנה) היא כן "מצוה".