יום ראשון, 17 בינואר 2021

על זהותם ההיסטורית (?) של "אנשי יריחו" של המשנה

 


פורסם ב-17/1/2021

המשנה הנועלת את הפרק הרביעי (לפחות לפי כתבי היד) מציגה על פניה עדות מרתקת שכן היא מציגה קובץ מנהגים/הלכות שאינן תואמות במלואן את ההלכה של החכמים ואת האופן שבו התייחסו החכמים בשני לשונות שהם עצמם בעלי עניין: "ברצון/שלא ברצון חכמים" (לפי התוספתא); "ומיחו/ולא מיחו בידם". מעבר לפרטי המקרים ולרקע ההלכתי המנויים במשנה זו, עצם ההתייחסות לקהילה/קבוצה המזוהה כ-"אנשי יריחו" גרמה לעניין רב אצל הפרשנים ובעיקר אצל החוקרים השונים. מדוע? כי אנחנו יודעים הרבה מאד על יריחו וסביבתה בתקופת בית שני- נווה המדבר הפורה עם האקלים החם והיבש גם בימי החורף עם המטעים המפורסמים של התמרים והאפרסמון (בלסם) היה לשם ולתהילה הרבה מעבר לתחום המצומצם של יהודה. במקורות העתיקים בני התקופה שתיארו את ארץ יהודה, רק ירושלים הייתה מפורסמת יותר מבקעת יריחו והמטעים היוקרתיים שלה. מהתיאורים השונה עולה מציאות אגררית רצופה וממושכת לפיה אדמת בקעת יריחו במרבית הזמן הייתה בבעלות השלטון המרכזי ומקור רווחים כלכלי ראשון במעלה לשליטי יהודה. כנראה אף יש רמזים לכך שלמקדש עצמו היו שם אדמות או מטעים או אחוזות חקלאיות או לפחות הם היו קשורות אליו ולפעילות השוטפת שלו. גם בספרות חז"ל נשמרו לא מעט רסיסי ידיעות על פוריותה הנודעת של עיר התמרים ובקעת יריחו ("דושנה של יריחו") ועל כך שהיא הייתה קשורה למקדש ולירושלים, בעיקר באמצעות נוכחות משמעותית של כהנים, כנראה הריכוז המשמעותי הגדול ביותר של כהנים מחוץ לירושלים (המסורת על 12 משמרות כהונה מיריחו). לבסוף, גם העדות הארכאולוגית של האחוזה הממלכתית החל מימי החשמונאים ובהמשך הארמונות המפוארים שנבנו על גדות ואדי קלט; מבנה היפודרום ליד תל אל סאמארת; מבנה ציבורי מהתקופה החשמונאית בסמוך לארמונות החשמונאים שאהוד נצר זיהה אותו כבית כנסת (אך מרבית החוקרים אינם מקבלים זאת); ולבסוף מערות הקברים הרבות ממערב לעיר שנחפרו בשנות השבעים כולל מערכת קבורה של מספר דורות השייכת למשפחה אמידה מהמאה הראשונה לספירה ("קבר גלית" או משפחת יהועזר) המשקפת את האוכלוסייה האמידה בעיר הגנים. יריחו (לא הארמונות המלכותיים) לא הייתה יישוב אורבני במובן הקלאסי אלא סוג של "עיר גנים" קדומה- מארג של מבנים וחצרות עם מטעים וגנים שהתפרסו על שטח נרחב במיוחד. הלכך, העדות במשנה על "אנשי יריחו", המנהגים/הלכות המפורטים ברשימה התנאית והיחס האמביוולנטי של החכמים כלפיהם, הביאה לשורה של נסיונות לזהות אותם עם הידיעות החיצוניות שיש בידינו על יריחו ההיסטורית ותושביה היהודיים בימי הבית.

יום שלישי, 12 בינואר 2021

"שנכנסו לרחוץ בכבול": צוהר להווי של עיירה יהודית אמידה בגבול הגליל ועמק עכו

 


פורסם ב-12/1/2021

הפרק הרביעי של מסכת פסחים עוסק במנהגים מקומיים וביחס שבין ההלכה הפורמלית למנהג המעשי הלוקאלי. אגב דיון בעקרון המנחה של "דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן", מובא קובץ מעשים שמהם עולה המציאות שבו החכם נפגש עם מנהג או פרקטיקה מחמירה יותר ממה שההלכה מתירה. המקור הוא בתוספתא מועד קטן והוא מופיע בעיבוד דומה אך שונה בפרטים שונים, גם בירושלמי וגם בבבלי אצלנו (דיון נרחב על כך אפשר לראות בביאור של אהרן עמית על הסוגיה במסגרת הפירוש המדעי של איגוד התלמוד). אני אצטט את המקור בתוספתא מועד קטן:

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

"עיר של יחיד ונעשית של רבים": הד לשינוי דפוס היישוב היהודי בתקופת המשנה?

 


פורסם ב-9/10/2020

בפרק החמישי של מסכת עירובין, בעיצומם של הדיון בפרטי הלכות עירובי תחומין המסובכים, מופיעה משנה שעל פניה עוסקת בדין חריג של עירוב חצרות בעיר:
"עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ; וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֶשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים".
המשנה דנה באופציה הלכתית שעד כה לא הוזכרה בשום מקום במשנה: עירוב כללי אחד ל-"עיר" שבמסגרתו היא כולה תיחשב כחצר אחת ושיהיה אפשר לטלטל בה בשבת כמו שאפשר לטלטל מבית לחצר או מבית לבית במסגרת "עירוב חצרות". אולם, המשנה מבחינה בין שני סוגי "עיר": 'עיר של רבים' ו'עיר של יחיד' או יותר נכון דנה בשינוי מעמדה של אותה עיר: עיר של יחיד שהפכה לעיר של רבים או להיפך. באופן עקרוני, מהמשנה עולה כי האופציה הזו של עירוב אחד כללי לעיר תקף דווקא ל-"עיר של יחיד" גם אם היא בהמשך "נעשית של רבים" בעוד במקרה ההפוך, "של רבים ונעשית של יחיד", אי אפשר להשתמש באופציה הזו אלא אם כן מוסיפים לאותה "עיר של יחיד" נספח חיצוני בנוי "כעיר חדשה שביהודה" ('עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה', בבלי עירובין ס ע"א) או "שיור" (זה הכינוי ההלכתי המקובל) שבו אין עירוב כללי. בתוספתא (ובברייתא בתלמודים) הובא מקרה נוסף או שמא הוא דוגמא לשינוי שאירע כאשר "דרך הרבים" (כינוי לדרך ציבורית רחבה יחסית) עברה באמצע "עיר של יחיד" שהפכה בכך ל-"עיר של רבים": "עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה- כיצד מערבין אותה? נותן לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע". באותה הלכה בתוספתא יש גם אפשרות חריגה של "עירוב כולה" גם לעיר של רבים אך זה רק במקרה שהיא סגורה כמעט לחלוטין בחומה ויש לה רק פתח יחיד: "עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה".

יום שלישי, 6 באוקטובר 2020

"ורגמוהו כל העם באתרוגיהן": רגימת האתרוגים במקדש, הגדר שבנה ינאי והמזבח שנפגם מהאתרוגים

 


פורסם ב-6/10/2020

-"ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג וכשעמד על יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים. גם את העניינים האלה סיפרנו במקום אחר. ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו) שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם כששת אלפים איש והקים גדר של עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, (המקום) שבו מותר היה להיכנס רק לכוהנים בלבד ובזה חסם את הכניסה אליו בפני ההמון" (קדמוניות היהודים, יג 373-372)
-"ולמנסך אומרין לו: הגבה את ידך שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (משנה סוכה ד ח)
-"מאימתי מנסכין אותן? עם איברי תמיד, שכבר היה מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה בו ביום עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו כדי שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד פסול, ר' יוסה בי ר' יהודה או': אף הסובב" (תוספתא סוכה ג טז)
-"תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום" (בבלי סוכה מח ע"ב)
-
חג הסוכות היה כנראה המאורע ההמוני ביותר של ירושלים בסוף ימי בית שני, הן מבחינת כמות עולי הרגל והן מבחינת האירועים והטקסים שהתרחשו במהלכו במקדש ובסביבתו. ימי ההתכנסות החגיגיים הללו היו גם מועדים לפורענות בכל מה שקשור למחלוקות פנימיות או להתקוממות עממית כנגד גורם שלטון זר ולפיכך הם היו גם ימים רגישים במיוחד. תקרית אחת שאירעה במהלך חג הסוכות במקדש הותירה את רישומה, הן אצל יוספוס והן במסורת חז"ל- מעשה הרגימה באתרוגים בתוך המקדש. היחס בין שתי העדויות הללו העסיק דורות רבים של פרשנים וחוקרים עד ימינו. לאחרונה עסקה בכך בהרחבה ורד נעם בפרק מתוך הספר על יוספוס וחז"ל (כרך א', עמ' 307-292 והספרות המובאת שם). האמור כאן מתבסס בעיקרו על הכתוב שם.