'אוי לי מבית קתרוס': משקולות "קתרס" בבית השרוף ומתחת לבית כנסת "תפארת ישראל"

 

פורסם ב-18/1/2021

בדף של אתמול (נז ע"א) הובאה ברייתא (שיש לה מקבילות קודמות בתוספתא זבחים ומנחות) מוכרת ובה מארג מפורסם של מסורות ואנקדוטות המעידות על שחיתות הכהנים הגדולים בירושלים בשלהי ימי בית שני. בחלק הראשון הובאו שני מעשים שבהם "גדולי כהונה" היו לוקחים בכח את עורות הקודשים מהכהנים הרגילים ועל "בעלי אגרוף" היו מחרימים קורות שקמה ביריחו וכנגדם הנגזלים נאלצו להקדיש אותם לשמים, רק כדי שלא יפלו לידי אותם גורמים. על רקע מעשי ה-"בריונות" הללו של גדולי הכהונה ובעלי האגרוף, הובא מעין "שיר מחאה חברתי" בן הבית השני (כך לפחות זה מוצג מפי הדמויות) מפורסם המפרטת כמה דוגמאות לכוחם המצמית של בתי הכהונה החזקים ערב חורבן הבית השני:

"על אילו ועל כיוצא בהן ועל הדומה להן ועל העושין כ/במעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר: '

אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן.

אוי לי מבית קדרוס/קתרוס (בבבלי) אוי לי מקולמסן.

אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן.

אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן.

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכ/בי. שהן כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהם אמרכלין. ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (תוספתא מנחות ג כא; בבלי פסחים נז ע"א)

על זהותם ההיסטורית (?) של "אנשי יריחו" של המשנה

 

פורסם ב-17/1/2021

המשנה הנועלת את הפרק הרביעי (לפחות לפי כתבי היד) מציגה על פניה עדות מרתקת שכן היא מציגה קובץ מנהגים/הלכות שאינן תואמות במלואן את ההלכה של החכמים ואת האופן שבו התייחסו החכמים בשני לשונות שהם עצמם בעלי עניין: "ברצון/שלא ברצון חכמים" (לפי התוספתא); "ומיחו/ולא מיחו בידם". מעבר לפרטי המקרים ולרקע ההלכתי המנויים במשנה זו, עצם ההתייחסות לקהילה/קבוצה המזוהה כ-"אנשי יריחו" גרמה לעניין רב אצל הפרשנים ובעיקר אצל החוקרים השונים. מדוע? כי אנחנו יודעים הרבה מאד על יריחו וסביבתה בתקופת בית שני- נווה המדבר הפורה עם האקלים החם והיבש גם בימי החורף עם המטעים המפורסמים של התמרים והאפרסמון (בלסם) היה לשם ולתהילה הרבה מעבר לתחום המצומצם של יהודה. במקורות העתיקים בני התקופה שתיארו את ארץ יהודה, רק ירושלים הייתה מפורסמת יותר מבקעת יריחו והמטעים היוקרתיים שלה. מהתיאורים השונה עולה מציאות אגררית רצופה וממושכת לפיה אדמת בקעת יריחו במרבית הזמן הייתה בבעלות השלטון המרכזי ומקור רווחים כלכלי ראשון במעלה לשליטי יהודה. כנראה אף יש רמזים לכך שלמקדש עצמו היו שם אדמות או מטעים או אחוזות חקלאיות או לפחות הם היו קשורות אליו ולפעילות השוטפת שלו. גם בספרות חז"ל נשמרו לא מעט רסיסי ידיעות על פוריותה הנודעת של עיר התמרים ובקעת יריחו ("דושנה של יריחו") ועל כך שהיא הייתה קשורה למקדש ולירושלים, בעיקר באמצעות נוכחות משמעותית של כהנים, כנראה הריכוז המשמעותי הגדול ביותר של כהנים מחוץ לירושלים (המסורת על 12 משמרות כהונה מיריחו). לבסוף, גם העדות הארכאולוגית של האחוזה הממלכתית החל מימי החשמונאים ובהמשך הארמונות המפוארים שנבנו על גדות ואדי קלט; מבנה היפודרום ליד תל אל סאמארת; מבנה ציבורי מהתקופה החשמונאית בסמוך לארמונות החשמונאים שאהוד נצר זיהה אותו כבית כנסת (אך מרבית החוקרים אינם מקבלים זאת); ולבסוף מערות הקברים הרבות ממערב לעיר שנחפרו בשנות השבעים כולל מערכת קבורה של מספר דורות השייכת למשפחה אמידה מהמאה הראשונה לספירה ("קבר גלית" או משפחת יהועזר) המשקפת את האוכלוסייה האמידה בעיר הגנים. יריחו (לא הארמונות המלכותיים) לא הייתה יישוב אורבני במובן הקלאסי אלא סוג של "עיר גנים" קדומה- מארג של מבנים וחצרות עם מטעים וגנים שהתפרסו על שטח נרחב במיוחד. הלכך, העדות במשנה על "אנשי יריחו", המנהגים/הלכות המפורטים ברשימה התנאית והיחס האמביוולנטי של החכמים כלפיהם, הביאה לשורה של נסיונות לזהות אותם עם הידיעות החיצוניות שיש בידינו על יריחו ההיסטורית ותושביה היהודיים בימי הבית.

"שנכנסו לרחוץ בכבול": צוהר להווי של עיירה יהודית אמידה בגבול הגליל ועמק עכו

 

פורסם ב-12/1/2021

הפרק הרביעי של מסכת פסחים עוסק במנהגים מקומיים וביחס שבין ההלכה הפורמלית למנהג המעשי הלוקאלי. אגב דיון בעקרון המנחה של "דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן", מובא קובץ מעשים שמהם עולה המציאות שבו החכם נפגש עם מנהג או פרקטיקה מחמירה יותר ממה שההלכה מתירה. המקור הוא בתוספתא מועד קטן והוא מופיע בעיבוד דומה אך שונה בפרטים שונים, גם בירושלמי וגם בבבלי אצלנו (דיון נרחב על כך אפשר לראות בביאור של אהרן עמית על הסוגיה במסגרת הפירוש המדעי של איגוד התלמוד). אני אצטט את המקור בתוספתא מועד קטן:

"עיר של יחיד ונעשית של רבים": הד לשינוי דפוס היישוב היהודי בתקופת המשנה?

 

פורסם ב-9/10/2020

בפרק החמישי של מסכת עירובין, בעיצומם של הדיון בפרטי הלכות עירובי תחומין המסובכים, מופיעה משנה שעל פניה עוסקת בדין חריג של עירוב חצרות בעיר:

"עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ; וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֶשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים".

המשנה דנה באופציה הלכתית שעד כה לא הוזכרה בשום מקום במשנה: עירוב כללי אחד ל-"עיר" שבמסגרתו היא כולה תיחשב כחצר אחת ושיהיה אפשר לטלטל בה בשבת כמו שאפשר לטלטל מבית לחצר או מבית לבית במסגרת "עירוב חצרות". אולם, המשנה מבחינה בין שני סוגי "עיר": 'עיר של רבים' ו'עיר של יחיד' או יותר נכון דנה בשינוי מעמדה של אותה עיר: עיר של יחיד שהפכה לעיר של רבים או להיפך. באופן עקרוני, מהמשנה עולה כי האופציה הזו של עירוב אחד כללי לעיר תקף דווקא ל-"עיר של יחיד" גם אם היא בהמשך "נעשית של רבים" בעוד במקרה ההפוך, "של רבים ונעשית של יחיד", אי אפשר להשתמש באופציה הזו אלא אם כן מוסיפים לאותה "עיר של יחיד" נספח חיצוני בנוי "כעיר חדשה שביהודה" ('עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה', בבלי עירובין ס ע"א) או "שיור" (זה הכינוי ההלכתי המקובל) שבו אין עירוב כללי. בתוספתא (ובברייתא בתלמודים) הובא מקרה נוסף או שמא הוא דוגמא לשינוי שאירע כאשר "דרך הרבים" (כינוי לדרך ציבורית רחבה יחסית) עברה באמצע "עיר של יחיד" שהפכה בכך ל-"עיר של רבים": "עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה- כיצד מערבין אותה? נותן לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע". באותה הלכה בתוספתא יש גם אפשרות חריגה של "עירוב כולה" גם לעיר של רבים אך זה רק במקרה שהיא סגורה כמעט לחלוטין בחומה ויש לה רק פתח יחיד: "עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה".