יהודים ונוצרים באחוזות האימפריאליות במערב הנגב בין באר שבע לעזה: בית הכנסת בחורבת מעון ופסיפס הכנסייה בבאר שמע

 

פורסם ב-12/2/2026

פסיפס בית הכנסת בחורבת מעון (נירים) התגלה במהלך סלילת כביש גישה לניר עוז ב-1957 כשטרקטור עלה על חלקי פסיפס. חלקו המערבי של האולם נפגע לחלוטין אולם עיטור מנורה ושופר, לולב ושני אריות מצדדי המנורה ביחד עם כתובת ארמית העידה שכנראה מדובר על פסיפס של בית כנסת באזור שטרם נחשף בו בית כנסת קדום באותה העת. החפירות שנערכו בו ב-1957 וב-1958 (בראשות שלום לוי ול"י רחמני) חשפו את הפסיפס שנותר ביחד עם במה ואפסיס בכותל הצפוני הפונה לירושלים. כתובת הקדשה בארמית בחלק הקרוב לאפסיס ציינה את תרומת הקהל וכן שלושה תורמים נקובים בשם וכן כמה מילים ואותיות לא ברורות בשורה הרביעית. באזור שבין הבמה לאפסיס התגלו מספר קמעות מתכת מגולגלות שהונחו ככל הנראה בכוונה מתחת לארון הקודש. כמו כן התגלה בסמוך לאולם בור ותעלה המוליכה אל מתקן דמוי מקווה טהרה. מיכאל אבי יונה פרסם מחקר מפורט ב-1960 על הפסיפס העשיר תוך השוואתו לפסיפס דומה שהתגלה בכנסייה בחורבת שלאלה בפארק אשכול (נמצא היום ב....קנברה) והעלה את האפשרות שהמכנה המשותף הכללי בין סגנון ותוכן הפסיפס (שרידי גפן היוצאים מאמפורה וסדרת מדליונים עם דמויות בעלי חיים שונים בתוכם) מלמדים על קיומו של בית מלאכה מרכזי בעזה שאחראי על ייצור הפסיפסים לכנסיות ולבתי כנסת כאחד אם כי לא כולם (או כולן) קיבלו את ההצעה שלו (רחל חכלילי, ארץ ישראל יט 1987 וכן בסיכום מאמרה של עדי ארליך למטה). רק כמה שנים מאוחר יותר, התגלו שרידיו של בית הכנסת הגדול בעזה ועלתה האפשרות להשוואה בין המבנים והפסיפסים, סוגיה שמלווה את המחקר האמנותי עד ימינו ועלתה מחדש אחרי חשיפת הפסיפס המפואר והעשיר במיוחד בחורבת באר שמע בין אורים לצאלים.

המערך של המורדים ושל הצבא הרומי ממערב וממזרח לים המלח בתקופת מרד בר כוכבא

 

פורסם ב-8/2/2026

בתחילת השנה האזרחית החדשה, נוספו לרשומות של JSTOR עוד כמה חוברות וכרכים של כתבי עת מהשנים האחרונות שניתן לקרוא כעת בחינם (ברישום). ביניהם גם כרך לה של "ארץ ישראל" (ספר הלל גבע, תשפ"ד 2024). בזמנו כתבתי שהכרך הזה רווי בעשרות רבות של מאמרים מעניינים ולמקצתם כבר התייחסתי פה ושם. כאן אני אפנה לקריאה למעוניינים בתולדות מרד בר כוכבא לשני מאמרים שמשכו את תשומת לבי (יש הרבה נוספים, בלי נדר אני אתייחס גם למאמרים אחרים למרות שעברה יותר משנה מאז יציאת הכרך). שניהם מתמקדים במרחב גיאוגרפי סמוך אחד לרעהו במדבר יהודה וממזרח לים המלח בתקופה מוגדרת- מרד בר כוכבא כשאחד המחברים (רועי פורת) חתום גם על המאמר השני. אני לא ארד לרזולוציות פרטניות שנידונות בפרוטרוט במאמרים הנ"ל אלא לטענות העיקריות שמוצעות במאמרים הללו לאור התגליות הארכיאולוגיות ובעיקר על רקע הניתוח הגיאוגרפי-היסטורי של המרחב.

"בור שבין שתי חצרות": אילוסטרציה ארכיאולוגית למשנה במסכת עירובין מבית שערים?

 

פורסם ב-11/1/2026

"בור שבין שתי חצירות אין ממלים ממנו בשבת אלא אם כן עש(?ה?)[ו] לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמטן [בין מלמעלן] ובין מתוך הוגנו. אמ' רבן שמעון בן גמליא': בית שמי אומ'. מלמטן. ובית הלל אומ'. מלמעלן. אמ' ר' יהודה: לא תהא מחיצה גבוהה מן הכותל שביניהם" (משנה עירובין, ח ו לפי כתב יד קאופמן במילון המאגרים)

הגליון האחרון של ATIQOT (119, 2025) מוקדש כולו לפרספקטיבה ארכיאולוגית של ניהול ותחזוקת מים. בפוסט הזה אני אפנה לאחד המאמרים המוקדש לבורות המים מבית שערים מאת דני בינשטוק, עדי ארליך וצביקה צוק. אין הכוונה למאגרי מים גדולים (שניים כאלו זוהו בינתיים בבית שערים) או למקוואות טהרה אלא לבורות ביתיים סטנדרטיים מהסוג המוכר- בורות פעמון (או בקבוק) חצובים ומטויחים בטיח לבן על אפור ("בור סוד שאינו מאבד טיפה") המוכרים היטב כמעט בכל אתר מהעת העתיקה. אלא שבמסגרת המחקר של בורות המים בבית שערים, התברר שבחלק מהם יש כמה תופעות ייחודיות שקשה למצוא להם הסבר פונקציונאלי סטנדרטי מניח את הדעת. לפיכך, החוקרים הנ"ל מציעים שהרקע לתופעות הללו קשורה בין השאר בסוגיות הלכתיות של שימוש בבורות מים בשבת ופתרון בעיות הקשורות בעירוב ולא עוד אלא שיש לכך גם ביטוי מפורש במשנה בפרק השמיני של מסכת עירובין. מכיוון שבית שערים הייתה עיירה חשובה בתקופת המשנה (במאה השנייה וראשית המאה השלישית) כפי שעולה מן המקורות ומהעדות הארכיאולוגית, הרי שלתגלית כזו יש גם משמעות גם על המרכיב ההלכתי בחיי היום יום של תושבי העיירה וגם על הריאליה המשתקפת במקורות התנאיים.

סירי הבישול המנוקבים בירושלים בשלהי ימי הבית השני ופרקטיקות "ירושלמיות" נוספות בנוגע לסירי בישול: עוד על היחס בין ממצא ארכיאולוגי להלכה התנאית

פורסם ב-19/12/2025 

במסגרת הדף היומי במסכת זבחים, המשנה עסקה בדין מקראי העוסק בקרבן החטאת "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. (כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". בהקשר לכך קבעה המשנה (זבחים יא): משנה זבחים י"א:ד'

(ד) אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים.

(ה) בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.

(ו) כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ."

אחד הסעיפים במשנה הזו הוצע כביאור לתופעה ארכיאולוגית ייחודית שהתגלתה בחפירות שונות בירושלים בדורות האחרונים- כלי בישול שבצידם יש נקב או חור זעיר שאינו בלאי אלא עשוי במכוון בכלי. המשנה ציינה כי  " כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ". מאחר ויש מצווה מיוחדת בקרבן החטאת לשבור את כלי החרס "במקום קדוש" (כלומר בעזרה), אם הכלי יצא מחוץ לעזרה ("קלעים" בלשון המקראית של המשנה במסכת זבחים שהיא רוויה בלשונות מקראיים יותר מאשר במקומות אחרים במשנה), אז יש להשיב אותו לשם. אולם המשנה מעלה סיטואציה שבה הכלי נטמא מחוץ לקלעים ואז נוצרת בעיה: אסור לטמא את העזרה עם כלי טמא אך יש חובה לשבור את הכלי דווקא במקום הקדוש. הפתרון שמציעה המשנה לגבי הכלי (כמו לחפצים אחרים) היא לעשות בו פגיעה "סמלית" של נקב שיפתור את הבעיה של הטומאה ואז אפשר יהיה להשיב אותו לעזרה ולשבור אותו שם כפי שנדרש. הנקב הזמני בכלי הבישול שנטמאו הוא מוכר בדיני טומאה וטהרה במסכת כלים כפי שנאמר בראש פרק ג: " שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטַּהֵר, הֶעָשׂוּי לְאֳכָלִין, שִׁעוּרוֹ בְזֵיתִים". אלא שיש כאן סתירה מיניה וביה שכן אם מבחינת הלכות טומאה וטהרה, הניקוב בגודל של זית הוא סוג של שבירה, אז ממילא הכלי "שבור" עוד לפני השבתו לעזרה ולכן הבבלי מציע נקב קטן יותר "שורש קטן" וכך אפשר למצוא פתרון הלכתי ייחודי לסיטואציה המורכבת.