יום שני, 17 באוגוסט 2020

המבוי, הלחי והקורה: בין מרחב ריאלי למרחב משפטי

 


פורסם ב-17/8/2020

1. בשבוע האחרון הדף היומי סיים את מסכת שבת ועבר למסכת עירובין, המסכת השנייה בסדר מועד. עקרונית, לא מדובר במעבר לנושא שונה לגמרי ולמעשה המסכת הזאת היא הרחבה של כמה נושאים שנידונו כבר לפני כן במסכת הקודמת (ולדעת מספר חוקרים, היא הייתה פעם חלק ממסכת "שבת" רחבה): הוצאה בשבת מרשות יחיד לרשות הרבים וטלטול או אף הליכה ברשות הרבים או מעבר לתחום שבת. השאלות הללו הן שאלות מעשיות מאד שהטרידו את קדמונינו ויש להן השלכות מעשיות נרחבות עד היום. באופן כללי, המסכת עוסקת במספר פתרונות הלכתיים יסודיים שיש להם מכנה משותף של "שינוי" הסטטוס המשפטי של רשויות, מרחבים ותחומים למרחב אחיד משותף, לפחות בנוגע להלכות שבת: עירוב חצרות, שיתוף מבואות ועירוב תחומין שהם או חלקם רלוונטיים עד ימינו. מצד שני, בשל הפרטים הדקדקניים, המידות והשיעורים הקפדניים והאופי הכאוטי של המשנה שלא מציגה תיאור מסודר של העקרונות אלא ישר קופצת לדינים פרטניים, זאת מסכת מאתגרת שמעולם לא הייתה פופולרית (יחסית למסכתות האחרות בסדר מועד) ודורשת מאמץ וריכוז לא מבוטל וגם סיוע כמו איורים וציורים להמחשה שהם נחוצים מאד ובמקרים מסוימים, כמעט בלתי אפשרי להבין במה מדובר ללא תיאור חזותי כלשהו שילווה את הטקסט. ספרות העזר החזותית למסכת עירובין היא אחת המפותחות ביותר, כבר מקדמת דנא, ועד לטובת לומדי הדף היומי של ימינו ובוודאי באמצעים הדיגיטליים הנוכחיים. יש כאלו שמאד אוהבים את המסכתות המאתגרות הללו, במיוחד כאלו עם חוש אדריכלי או הנדסי ואני לא אחד מהם. כל פעם שאני חוזר למסכת הזו, אני מתייאש די מהר מהפרטים והדיונים המסועפים במקרי קצה או במצבי ביניים מורכבים שקשה מאד לא לאבד כיוון ולהתייאש מהמעקב המפרך אחרי המבוך המסועף של המקרים השונים.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

"ואין יורדין לפילומא"- המשנה שמציגה רשימת סדר אימון של מתאבקים או מכלול עיסויי גוף בבית המרחץ

 


פורסם ב-2/8/2020

אחד הספרים המפורסמים ביותר של שאול ליברמן (1983-1898), מגדולי חוקרי ספרות התלמוד, יצא בעברית בשם "יוונית ויוונות בארץ ישראל, (ירושלים תשכ"ג, הוא מבוסס על שני ספרים באנגלית שיצאו לפני כן ב-1942 וב-1950) ובו היו שורת מחקרים שלו על הקשר בין התרבות היוונית-רומית ובין הספרות התלמודית בארץ ישראל. הטענה המרכזית שלו הייתה שבספרות התלמודית יש אוצר בלום של ידיעות, הלכות ומעשים שמשקפים היכרות רחבה הרבה יותר מהמוכר עם העולם התרבותי, חברתי וריאלי של הסביבה היוונית-רומית. אולם, לדעת ליברמן, ההשפעה התרבותית על החברה היהודית הייתה עמוקה ורחבה אף יותר מאשר זו המתועדת בספרות התלמודית ודעת חכמים לא הייתה נוחה מכך. הוא סבר כי בתחומים שלחכמים נראה כי מדובר משום "פיקוח נפש היהדות", הם נאבקו ללא פשרות כדי לבער אותם אולם מצד שני הם "יגעו להכשיר אותם מנהגים זרים שאפשר היה לקבלם בלי לסכן יסודי חייה של היהדות. עיקר פעולתם בתחום זה היה לשם ייהוד היסודות הזרים" (שם, עמ' 69). מול אותם "מנהגים זרים" שהעם כבר התרגל אליהם, החכמים ביקשו "להלבישו צורה יהודית". לפיכך, בפרקים שלמים בספר הוא בחן וניתח עדויות "באותם דרכים, מנהגים ואמונות-הבל שהחכמים עמעמו עליהם או שייהדום והכשירום לבוא בקהל" (שם, עמ' 70). כלומר, לגישתו של ליברמן, החכמים עצמם זיהו את מנהגי התרבות הזרים, הסתייגו לחלוטין מהם באופן אישי אך בשל העובדה שהם היו פופולריים מאד בציבור הרחב (עם הארץ) הם נקטו טקטיקה שבה במקום לפסול אותם קטגורית, הם "עמעמו" (כלומר, העלימו את היסוד הפגאני או הזר) והעניקו להם "לבוש חדש" שיהלום, לפחות בעיני ההמון, את אורח החיים היהודי. מהבחינה הזו, גישתו של ליברמן בנוגע למידת האימוץ של התרבות היוונית-רומית על החכמים עצמם הייתה די שמרנית למרות העדויות הרבות לנוכחות התרבות היוונית-רומית בספרות חז"ל. אני מציין את זה כבר כאן כי במחקר, קיימים היום קשת דעות רחבה ומגוונת לגבי גישתם של החכמים גופם כלפי אותם אלמנטים ומנהגים בהשפעה יוונית-רומית, עד כמה הם הושפעו מהם במישרין ובעקיפין והאופן שהם התמודדו איתם והגישה ה-"חדשנית" של ליברמן בזמנו (מחצית המאה העשרים) נתפסת היום, לפחות לפי חלק מהחוקרים, כגישה קצת "מיושנת".

יום שלישי, 14 ביולי 2020

ה-"ארמון" בחורבת אל-דוואימה (אמציה/כרמי קטיף): בתי אחוזה מפוארים בדרום שפלת יהודה וגורלם בימי המרידות ברומאים

 


פורסם ב-14/7/2020

בקובץ המחקרים לכבודו של נחום שגיב שיצא לאחרונה, התפרסם גם דיווח מפורט של חפירות ההצלה שנערכו בשולי היישוב אמציה (כרמי קטיף) בדרום שפלת יהודה על חורבות הכפר אל-דוויאמה (שנסיבות כיבושו והאירועים שנלוו לכך במבצע יואב באוקטובר 1948, יש דיון טעון עד היום). שרידי החורבה נסקרו כבר במהלך המאה ה-19 עוד בזמן הכפר וכן אחרי כן במהלך סקר שפלת יהודה (סקר אמציה, אתר מס' 318). החפירות המדוברות שנערכו ברפת הישנה של אמציה לרגל בניית היישוב כרמי קטיף נערכו במספר עונות חפירה בתחילת העשור האחרון וסקירה נרחבת התפרסמה לפני שנים אחדות בקדמוניות 153 כולל מערת בית בד גדולה מהתקופה ההלניסטית. המאמר הנוכחי, פרי עטם של ולידיק ליפשיץ ודניאל וורגה (רשות העתיקות), מתמקד בבית האחוזה המפואר ששרידיו התגלו בראש הגבעה ובמאגר מים חריג בגודלו הסמוך אליו שממנו יש כניסה למספר מערכות מסתור שהיו מתחת למבנה שמעל פני הקרקע.

יום שני, 6 ביולי 2020

ה-"קצטרה/א" וה-"קצרה הישנה" של צפורי: המצודה העלומה בגבעת צפורי

 


פורסם ב-6/7/2020

בדף היומי של אתמול (קכא ע"א) הופיע מעשה מפורסם על הדליקה שפרצה בשבת בחצרו של אדם בשם יוסף בן סימאי בשיחין (או: משיחין) ואליה נחלצו "אנשי קצטרה/א של צפורי לכבותה ולא הניחן". המעשה הזה העסיק ומעסיק עד היום פרשנים וחוקרים- חלקם מהזווית הספרותית ההלכתית והאגדית של עיצוב המעשה על גרסאותיו השונות וחלק ביקשו לדלות מכך על את הגרעין ההיסטורי הריאלי שברקע הסיפור האמור עם דגש על אותה "קצטרה/קצרה/גיסטרא" בצפורי שבה ישבו לפי המסופר יחידה או קבוצה של חיילים (?) בראשות "היפרכוס" (מושל או קצין פרשים) שנחלצה לעזרתו של יוסף בן סימאי בשיחין הסמוכה. מתי אירע המעשה? מיהו אותו יוסף בן סימאי משיחין- חכם, עשיר או חסיד? מהי אותה "קצטרה" של צפורי ומה ניתן ללמוד מכך על מערכת היחסים בין יהודים ללא-יהודים בסביבות ציפורי? המעשה הזה מובא במספר ורסיות: בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. יש שינויים לא מבוטלים בין הורסיות השונות, חלקן "טכניות" ואחרות הן מהותיות יותר, אך נסתפק כאן בציטוט התוספתא מחד והבבלי מאידך (יש גם ורסיה בירושלמי) וגם כאן, אני אעסוק רק בהיבט מאד ספציפי של הסיפור- ה-"קצטרה/קצרה" העלומה של צפורי.