יום רביעי, 10 באפריל 2019

"חורי הבית העליונים והתחתונים": הלכות בדיקת חמץ והריאליה של הבית והחצר בתקופת המשנה והתלמוד

 


פורסם ב-10/4/2019

1. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות" (משנה פסחים א א)
המשנה הראשונה במסכת פסחים עוסקת בהליך בדיקת חמץ. אך היכן צריך לבדוק ולחפש את החמץ? המשנה מציינת כלל הגיוני אם כי דווקא לגבי היכן *אין* צורך לבדוק: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ- אין צריך בדיקה". המשך המשנה "מסבך" את הכלל ומתייחס למקום ש-*יש* צורך לבדוק: " ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות". המשנה מצטטת אפוא מקור קדום ("אמרו") שציין מקום ספציפי שבו צריך לבדוק "שתי שורות במרתף" וכדי להתאים אותו לכלל הנ"ל היא מסבירה שבמקרה הזה הוא "מקום שמכניסין בו חמץ". ואם זה לא מספיק, מובאת מחלוקת קדומה בין בית הלל לבית שמאי לגבי זיהויין של אותן "שתי שורות במרתף". המשנה מתחילה אפוא בכלל מקיף, ממשיכה באזכור של מקור קדום המציין מקרה קונקרטי ומסתיימת במחלוקת עתיקה לגבי היישום הפרטני של אותו מקרה קונקרטי.

יום שני, 25 בפברואר 2019

עשה אזנך כארפכסת (משפך) /נקב אזנך כארפכס (מזלף): חילופי ריאליה?

 


פורסם ב-25/2/2019

"א"ר יוחנ' משום ר' אלע' בר' שמע': כל מקום שאתה מוצ' דבריו של ר' אלע' בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזנך כארפכסת" (פט ע"א, כ"י וטיקן 120-121)
בדף היומי (של אתמול) מוזכר פתגם שעד היום מוכר: "עשה אזנך כאפרכסת" כביטוי שעניינו המלצה להקשיב היטב ובתשומת לב לדברים הנאמרים וממנו גם נגזר הכינוי בעברית המודרנית לחלק החיצוני של האוזן, הרחב שהולך וצר וממנו גם לחלק של הטלפון המיועד לשמע. הביטוי הזה מוכר יותר מהחלק המסיים של דרשה המיוחסת בבבלי (חגיגה ג ע"ב) לרבי אלעזר בן עזריה- " אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי אוסרין ודברי מתירין דברי מטמאין ודברי מטהרין דברי פוסלין ודברי מכשירין". אולם, מה מקור הדימוי "כאפרכסת" ומהיכן מגיע המילה הזו? על כך ישנן כמה אפשרויות (בסיס הדיון כאן הוא מאמר של נורית שובל-דודאי שהתפרסם לפני כמה שנים ב-"לשוננו" עב, סיון תש"ע, עמ' 351-343 ובערך "אפרכסת" אצל ש' שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים, עמ' 119).

יום רביעי, 23 בינואר 2019

זיהויה של אונו התלמודית לאור המקורות והממצא הארכאולוגי


 פורסם ב-23/1/2019

"תנו רבנן מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק" (חולין נו ע"ב)
1. עיבור השנה בלוד: בדף היומי על המשנה שעוסקת בסימני טרפות בעופות, מובאת ברייתא על שני חכמים- רבי סימאי ורבי צדוק- שבמסגרת עיבור השנה בלוד, הם חנו באונו ושם פסקו הלכה בנושא טריפות כשיטת רבי לגבי הזפק (המובאת במשנה). בחלק מכתבי היד (כ"י וטיקן 122 וגם בכמה עדי נוסח מהגניזה- על פי עדי הנוסח באתר "הכי גרסינן"), שמות אותם חכמים התחלפו לשמות קצת שונים- "ת"ר מעשה בר' סימון ור' יהוצדק (או אפילו: ר' יצחק)". מקובל לזהות את החכמים הנ"ל כאמוראים מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל- ר' צדוק/יהוצדק לא מוכר אך רבי סימאי (או: סימיי) מוכר יותר כדמות בקו התפר שבין אחרוני התנאים או ראשוני האמוראים. אמנם הקטע הובא על רקע ההוראה כרבי במשנה בהלכות טריפה בעופות אך העדות כאן על עיבור השנה בלוד היא חלק מפרשה היסטורית מרתקת של הנסיון לחזור ולעבר את השנה ולקדש את החודשים ביהודה בימי רבי יהודה הנשיא אחרי המעבר של מרכז החכמים לגליל. בפרשה זו עסקו בהרחבה לפני שנים רבות גדליהו אלון ושמואל ספראי (במאמר על המקומות לקידוש החודשים ועיבור השנה בספרות התלמודית) ובעקבותיהם גם אהרן אופנהיימר, יהושע שוורץ וב"צ רוזנפלד שעסקו בכך על רקע חקר תולדות לוד היהודית בתקופת התלמוד.

יום רביעי, 9 בינואר 2019

מ-"מסננת של חרדל" דרך יין "חרדלי" ו-"גורדלי" ועד הכתובת "חרדלא" בכפר הקדרים הירושלמי

 


פורסם ב-9/1/2019

1. "נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין/יינומילין בשבת" (משנה שבת כ ב)
2. ""עמד אחד עם חבירו בדרום אמר לו אם יין חרדלי שתית, יין [יפה] הוא, ואם יין גורדלי שתית, יין רע שתית" (בראשית רבה יח ז)
3. "אך מאחר שלא היה לו מה לומר, נמסר בידי א ר ד ל ס, אחד המפקדים כדי שיוציאו להורג" (מלחמת היהודים ו 360)
מה הקשר בין "מסננת של חרדל", "יין חרדלי" ושם יחידאי של אחד ממפקדי שמעון בר גיורא בזמן המרד הגדול בירושלים? בחוברת האחרונה של כתב העת "תרביץ" (פו א, עמ' 37-5) גיא שטיבל יוצא למסע בעקבות הדיו של החרדל וכינוייו לאור מקורות חז"ל, המקורות היוונים-רומיים ועל רקע הממצא הארכאולוגי. גידול החרדל והפקת התוצרים שלו נזכרים רבות בספרות חז"ל- בין השאר מוזכרים גידול קלחי חרדל במקומות כמו חוקוק או שיחין ובחוקוק אף הוצע לזהות מתקנים ייחודיים שהתגלו באתר כמתקנים שהיו חלק מהפקת שמן החרדל. ככל הנראה, גידול החרדל חדר לארץ ישראל ביחד עם גידולים חקלאיים אחרים בתקופה ההלניסטית ושמות כמו "פול המצרי" או "חרדל המצרי" מלמדים על מוצאם במצרים. זרע החרדל הזעיר נחשב לשווה ערך למידה קטנה- "אפילו כעין החרדל". הביטוי הכי מפורסם לכך הוא באחד ממשלי ישו המוכרים- משל גרגר החרדל: "מלכות השמיים דומה לגרגר של חרדל אשר לקחו איש ויזרע בשדהו. והוא קטן מכל הזרועים וכאשר צמח גדול הוא מן הירקות והיה לעץ עד אשר יבואו עוף השמיים וקיננו בענפיו". יחד עם זאת, רובו של המאמר מוקדש לאו דווקא לגידול החרדל אלא לכלים או כינויים שמקורם הוא אולי אכן בחרדל אך שימושם (לפחות לפי דעתו) היו לצרכים אחרים וזאת על סמך השוואות לטקסטים מקבילים בעולם היווני-רומי וגם בשם "חרדלא" שהתגלה על אחד מכני החימר בחפירות כפר הקדרים באזור בנייני האומה.