יום שישי, 19 באפריל 2019

"שהיו מסובין בבני ברק": מתי ומדוע יוחס הכינוס של החכמים בבני ברק?


מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
המעשה המפורסם המובא בתחילת ההגדה במסגרת הקטעים העוסקים בשבח הסיפור ביציאת מצרים מתאר התכנסות של חמישה חכמים נודעים בני דור יבנה בליל פסח (בהנחה ש-"כל אותו הלילה" הכוונה אכן לליל פסח) בבני ברק ובו הם סיפרו כל הלילה על יציאת מצרים עד שתלמידיהם הזכירו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. על אף שזה לא נאמר במפורש, הציון של המקום- בני ברק- המוכר גם ממקורות אחרים (להלן) בתור מקומו של רבי עקיבא (אני אכתוב "עקיבא" עם א' ולא "עקיבה" עם ה' כפי שמופיע בדרך כלל בכתבי היד הטובים כי זה השם המוכר בדרך כלל), מלמד שהחכמים התכנסו בביתו או במקומו של רבי עקיבא. הסיפור אינו מוכר מתוך ספרות חז"ל אולם למרות זאת הוא התקבל בדרך כלל כסיפור מהימן או לפחות מסורת תנאית אותנטית והיא גם הייתה למוקד פרשנויות, רמזים חינוכיים, רעיוניים ואף היסטוריים והיו שקשרו את המעשה  להכנות נסתרות לקראת מרד בר כוכבא, אם במישור הרעיוני ואולי אפילו האופרטיבי. אלא שכבר בעבר ועוד יותר בשנים האחרונות, החוקרים סימנו כמה "חוליות חלשות" בולטות בסיפור הזה ולפיכך המהימנות ההיסטורית (במובן של מקור תנאי או לא, לאו דווקא במובן של "היה או לא היה" בפועל) היא מפוקפקת ומתרבות הראיות שמדובר באנקדוטה שאמנם יוחסה לחכמים קדומים אך מועד גיבושה וחיבורה הוא מאוחר יותר ואולי אפילו מדובר ביצירה בבלית מעובדת ומעוצבת היטב הנשענת על מרכיבים ספרותיים שונים שגובשו יחדיו לכדי מעשה קדום. אני לא אתייחס כאן לשלל ההיבטים שנידונו בצורה יסודית בידי פרשנים וחוקרים אלא לגבי נקודה אחת: המיקום של המעשה והכינוס בבני ברק.

יום רביעי, 10 באפריל 2019

"חורי הבית העליונים והתחתונים": הלכות בדיקת חמץ והריאליה של הבית והחצר בתקופת המשנה והתלמוד

 


פורסם ב-10/4/2019

1. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות" (משנה פסחים א א)
המשנה הראשונה במסכת פסחים עוסקת בהליך בדיקת חמץ. אך היכן צריך לבדוק ולחפש את החמץ? המשנה מציינת כלל הגיוני אם כי דווקא לגבי היכן *אין* צורך לבדוק: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ- אין צריך בדיקה". המשך המשנה "מסבך" את הכלל ומתייחס למקום ש-*יש* צורך לבדוק: " ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות". המשנה מצטטת אפוא מקור קדום ("אמרו") שציין מקום ספציפי שבו צריך לבדוק "שתי שורות במרתף" וכדי להתאים אותו לכלל הנ"ל היא מסבירה שבמקרה הזה הוא "מקום שמכניסין בו חמץ". ואם זה לא מספיק, מובאת מחלוקת קדומה בין בית הלל לבית שמאי לגבי זיהויין של אותן "שתי שורות במרתף". המשנה מתחילה אפוא בכלל מקיף, ממשיכה באזכור של מקור קדום המציין מקרה קונקרטי ומסתיימת במחלוקת עתיקה לגבי היישום הפרטני של אותו מקרה קונקרטי.

יום שני, 25 בפברואר 2019

עשה אזנך כארפכסת (משפך) /נקב אזנך כארפכס (מזלף): חילופי ריאליה?

 


פורסם ב-25/2/2019

"א"ר יוחנ' משום ר' אלע' בר' שמע': כל מקום שאתה מוצ' דבריו של ר' אלע' בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזנך כארפכסת" (פט ע"א, כ"י וטיקן 120-121)
בדף היומי (של אתמול) מוזכר פתגם שעד היום מוכר: "עשה אזנך כאפרכסת" כביטוי שעניינו המלצה להקשיב היטב ובתשומת לב לדברים הנאמרים וממנו גם נגזר הכינוי בעברית המודרנית לחלק החיצוני של האוזן, הרחב שהולך וצר וממנו גם לחלק של הטלפון המיועד לשמע. הביטוי הזה מוכר יותר מהחלק המסיים של דרשה המיוחסת בבבלי (חגיגה ג ע"ב) לרבי אלעזר בן עזריה- " אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי אוסרין ודברי מתירין דברי מטמאין ודברי מטהרין דברי פוסלין ודברי מכשירין". אולם, מה מקור הדימוי "כאפרכסת" ומהיכן מגיע המילה הזו? על כך ישנן כמה אפשרויות (בסיס הדיון כאן הוא מאמר של נורית שובל-דודאי שהתפרסם לפני כמה שנים ב-"לשוננו" עב, סיון תש"ע, עמ' 351-343 ובערך "אפרכסת" אצל ש' שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים, עמ' 119).

יום רביעי, 23 בינואר 2019

זיהויה של אונו התלמודית לאור המקורות והממצא הארכאולוגי


 פורסם ב-23/1/2019

"תנו רבנן מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק" (חולין נו ע"ב)
1. עיבור השנה בלוד: בדף היומי על המשנה שעוסקת בסימני טרפות בעופות, מובאת ברייתא על שני חכמים- רבי סימאי ורבי צדוק- שבמסגרת עיבור השנה בלוד, הם חנו באונו ושם פסקו הלכה בנושא טריפות כשיטת רבי לגבי הזפק (המובאת במשנה). בחלק מכתבי היד (כ"י וטיקן 122 וגם בכמה עדי נוסח מהגניזה- על פי עדי הנוסח באתר "הכי גרסינן"), שמות אותם חכמים התחלפו לשמות קצת שונים- "ת"ר מעשה בר' סימון ור' יהוצדק (או אפילו: ר' יצחק)". מקובל לזהות את החכמים הנ"ל כאמוראים מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל- ר' צדוק/יהוצדק לא מוכר אך רבי סימאי (או: סימיי) מוכר יותר כדמות בקו התפר שבין אחרוני התנאים או ראשוני האמוראים. אמנם הקטע הובא על רקע ההוראה כרבי במשנה בהלכות טריפה בעופות אך העדות כאן על עיבור השנה בלוד היא חלק מפרשה היסטורית מרתקת של הנסיון לחזור ולעבר את השנה ולקדש את החודשים ביהודה בימי רבי יהודה הנשיא אחרי המעבר של מרכז החכמים לגליל. בפרשה זו עסקו בהרחבה לפני שנים רבות גדליהו אלון ושמואל ספראי (במאמר על המקומות לקידוש החודשים ועיבור השנה בספרות התלמודית) ובעקבותיהם גם אהרן אופנהיימר, יהושע שוורץ וב"צ רוזנפלד שעסקו בכך על רקע חקר תולדות לוד היהודית בתקופת התלמוד.