ה-"קצטרה/א" וה-"קצרה הישנה" של צפורי: המצודה העלומה בגבעת צפורי

 

פורסם ב-6/7/2020

בדף היומי של אתמול (קכא ע"א) הופיע מעשה מפורסם על הדליקה שפרצה בשבת בחצרו של אדם בשם יוסף בן סימאי בשיחין (או: משיחין) ואליה נחלצו "אנשי קצטרה/א של צפורי לכבותה ולא הניחן". המעשה הזה העסיק ומעסיק עד היום פרשנים וחוקרים- חלקם מהזווית הספרותית ההלכתית והאגדית של עיצוב המעשה על גרסאותיו השונות וחלק ביקשו לדלות מכך על את הגרעין ההיסטורי הריאלי שברקע הסיפור האמור עם דגש על אותה "קצטרה/קצרה/גיסטרא" בצפורי שבה ישבו לפי המסופר יחידה או קבוצה של חיילים (?) בראשות "היפרכוס" (מושל או קצין פרשים) שנחלצה לעזרתו של יוסף בן סימאי בשיחין הסמוכה. מתי אירע המעשה? מיהו אותו יוסף בן סימאי משיחין- חכם, עשיר או חסיד? מהי אותה "קצטרה" של צפורי ומה ניתן ללמוד מכך על מערכת היחסים בין יהודים ללא-יהודים בסביבות ציפורי? המעשה הזה מובא במספר ורסיות: בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. יש שינויים לא מבוטלים בין הורסיות השונות, חלקן "טכניות" ואחרות הן מהותיות יותר, אך נסתפק כאן בציטוט התוספתא מחד והבבלי מאידך (יש גם ורסיה בירושלמי) וגם כאן, אני אעסוק רק בהיבט מאד ספציפי של הסיפור- ה-"קצטרה/קצרה" העלומה של צפורי.

מה-"מקטורן" ועד ה-"סודרין שעל זרועותיו": רשימת מלתחת בגדים תלמודית

 

פורסם ב-5/7/2020

הפרק השישה-עשר של מסכת שבת עוסק במה שניתן להציל מדליקה בשבת. המשנה הרביעית עוסקת בבגדים שניתן להציל בשבת: "ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. רבי יוסי אומר: שמנה עשר כלים (=בגדים) וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי". המשנה לא מפרטת מהם אותם שמונה עשר בגדים שרבי יוסי (בן חלפתא, דור אושא) ציין שניתן ללבוש או להתעטף בהם. ברם, רשימה מפורטת נמצאת במקורות התלמודיים על אתר, הן בירושלמי (טז ג טו ע"ד) והן בבבלי (קכ ע"א).

האם היה "אוצר" במקוואות הטהרה הקדומים? הלכה, טהרה וארכאולוגיה

 

פורסם ב-21/6/2020

בגיליון האחרון של קתדרה (175, ניסן תש"ף, עמ' 34-7), אשר גרוסברג, שהתמחה בחקר מקוואות טהרה קדומים מבחינה הלכתית, פרסם מאמר עם כותרת מסורבלת במיוחד: "מקוואות עם אוצר מהטיפוס של שתי בריכות שנקב או צינור מחבר ביניהן בימי הבית השני והמשנה". המאמר דן בסוג מאד מסוים של מכלולי מקוואות טהרה קדומים שאחד ממרכיביהם זוהה כ-"אוצר": בריכה אחת שימשה לטבילה ("מקווה") ומתקן/בריכה אחרת צמודה אליה, בדרך כלל בעלת נפח קטן יותר וללא מדרגות (אך יש גם מקרים אחרים) המחוברת ל-"מקווה" באמצעות נקב או צינור. ה-"אוצר" (אוצר השקה או אוצר זריעה) הוא כינוי הלכתי רווח למתקן שקיים עד ימינו במקוואות ובו מים שאינן שאובים (מים כשרים לטבילה) מחוברים למקווה הטהרה ומאפשרים להחליף ולרענן את המים בבריכת הטבילה גופה. השאלה היא אם גם במקוואות הטהרה העתיקים היה מתקן או בריכה מהסוג הזה- הדעה הרווחת מאז הזיהוי של המקוואות בידי יגאל ידין במצדה היא שאכן אותן בריכות/מתקנים צמודים למקווה המדורג שימשו בתור "אוצר קדום" שהזין או אפשר להחליף את המים הדלוחים בבריכת הטבילה גופה. אלא שלפני שנים אחדות, יונתן אדלר במאמר מפורט שיצא ב-2014 המבוסס על סעיף בעבודת הדוקטורט שלו (JJS, 65, 2014), שלל לחלוטין את הפרשנות הזאת וטען שמדובר ב-"מיתוס" שהשליך מהמציאות המודרנית (שראשיתה רק במאה ה-19) על המציאות העתיקה ושאותם מתקנים/בריכות שימשו לתפקידים אחרים ולא חלק ממערכת פתרון הלכתית של מקווה הטהרה. המאמר הנוכחי של גרוסברג הוא למעשה מאמר תגובה נרחב לאותו מאמר ובו הוא מבקש לשוב ולאושש את הפרשנות ההלכתית של המתקן הזה המכונה "אוצר" (אין ויכוח כי זהו כינוי מאוחר) ושזאת הפרשנות הסבירה וההכרחית ביותר של אותם מתקני מים. הויכוח הוא רווי בפרטים טכניים אך יש בו גם מימדים מתודולוגיים עקרוניים של פרשנות הלכתית לממצא קדום ועד כמה הממצא הארכאולוגי יכול להעיד על תפוצתם של כללים ועקרונות הלכתיים הנזכרים בספרות הרבנית הקדומה. בשורות הבאות, אני אנסה לתמצת בקצרה את עיקרי הויכוח והפרשנות המגוונת שקיימת באשר לאותם מתקנים שקיבלו את הכינוי "אוצר". אני מבקש סליחה מראש על הפוסט הקצת ארוך- לטובת העניין חילקתי לפסקאות ממוספרות עם כותרת קצרה בראש כל פסקה.

"חוליית הבור": ריאליה קדומה ופרשנות תלמודית

 

פורסם ב-15/6/2020

במשנה במסכת שבת שנלמדה לפני מספר ימים, נזכר מושג המוכר כיום לכל מי שמבקר באתר קדום אך גם מוכר בכפרים ערביים מסורתיים וחצרות ישנות בירושלים: "חוליית הבור". הכוונה היא לאבן המקיפה את פתח הבור החצוב, בדרך כלל אבן עגולה אך יכולה להיות גם מרובעת ובראשה חלל שדרכו באמצעות חבל ודלי מעלים את המים מהבור המטויח. הזיהוי הפשוט לכאורה הזה בין האבן על פי הבור ובין "חולית הבור" במקורות התלמודיים הוא למעשה זיהוי חדש יחסית שמיוחס ליחיאל מיכל פינס, שבין עיסוקיו המרובים והמגוונים, היו גם חידושי לשון ופירושם הריאלי של מונחים קדומים, על רקע היכרות מחודשת עם הריאליה של הבורות הארץ ישראליים ומנוגדת למסורת פרשנית ותיקה בת מאות שנים. הפירוש הריאלי של "חוליית הבור" הפכה לאחת הדוגמאות המובהקות לתרומת הריאליה והארכאולוגיה לפירוש מונח קדום שהתפרש בטעות באופן אחר בשל חוסר ההיכרות עם המציאות האותנטית של מכלול הבור הקדום. אולם, למען האמת, התמונה היא מורכבת יותר- לפני כמעט שלושים שנה דן יואל אליצור בהתגלגלותו של המונח הזה מן המקורות הקדומים ועד הפרשנות המודרנית והראה כי אין הכוונה לפירוש שגוי אלא לכך שכבר במקורות הקדומים יש שניות הנובעת מההבדל הריאלי בין הבור הארץ ישראל ובין הבור הבבלי שגרמו לגלגולו ועיצוב מחודש של המונח הארץ ישראלי הקדום בהתאם להווי הריאלי והלשוני של חכמי בבל ומשם לפרשנות המסורתית. הפרשנות "החדשה" הייתה אפוא סגירת מעגל- המונח שעוצב מחדש בבבל לאור ההווי שם, שב למובנו המקורי עם החזרה לארץ ישראל.