כמה זמן לוקח לבצק להחמיץ או כמה זמן לוקח ללכת ממגדל לטבריה?

 

פורסם ב-26/3/2018

מהותו של תהליך ההחמצה של הבצק הוא סוגיה מורכבת אך קדמונינו הניחו כמובן מאליו שמדובר בתהליך שאפשר להבחין בו בעין וממילא ההגבלות וההלכות הקשורות לחשש החמצה היו אמורים להיות מוחשים ולא כאלו שצריכים להעניק להם הגדרות "הלכתיות" של זמן חימוץ. אך היו מקרים שאי אפשר היה להבחין בסממנים החיצוניים של ההחמצה ובמקרים כאלו, כן היה צורך להגדיר קריטריון הלכתי של זמן מקסימלי שממנו ואילך הבצק ייחשב לחמץ גם אם חיצונית הוא לא נראה כך. זה המקרה של מה שמכונה במשנת פסחים ג ב "בצק החרש- אם יש כיוצא שבו שהחמיץ הרי זה אסור". באשר להסבר המדויק של אותו "בצק החרש" ניתנו פרשנויות רבות (חרש=חרס; חרש= עיסה שאינה משמיעה קול כשדופקים עליה) אך לצורך העניין שלנו אפשר להסתפק בקביעה שזהו בצק שלא גילה סימני החמצה חיצוניים (תפיחה, סידוק וכיוצא בזאת). לפיכך, המשנה קובעת שצריך להשוות את זה לבצק אחר שכן עבר תהליך החמצה ואז גם בצק החרש אסור על אף שאצלו לא ניכרה ההחמצה.

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=23187

אך אם אין בצק אחר זהה להשוואה, כמה זמן אמור לקחת לבצק רגיל להחמיץ (לפחות מבחינה הלכתית)? על כך התלמודים מציעים שני זמנים:

1. הירושלמי (פסחים ג א ל ע"א): " לא היה שם אחר כיוצא בו שהחמיץ, עד איכן? רבי יעקב בר אחא ר' עולא דקיסרין בשם רבי חנינה: עד כדי הילוך ארבעת מיל". אם כן, בשמו של רבי חנינה (הוא רבי חנינה בר חמא, אמורא מהדור הראשון בצפורי) נאמר שזה זמן הליכה של ארבעה מיל. מיל זה קצת פחות מ-1.5 קילומטר, מדובר אפוא בקצת פחות משש קילומטר ובקירוב זמן הליכה של שעה וקצת.

2. לעומת זאת בבבלי (פסחים מו ע"א) נאמר: " אם אין שם כיוצא בו מהו? א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל ונימא מיל?! הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא". רבי אבהו בשמו של רבי שמעון לקיש (ריש לקיש) מציע מדד אחר לזמן- הליכה מ-"מגדל נוניא" לטבריא ומציין שזה מיל. על כך שואל התלמוד את השאלה המתבקשת- תגידו "מיל" וזהו? ועל כך התשובה היא ששיעור של מיל הוא המרחק בין מגדל נוניא לטבריה. מרחק הליכת מיל נקבע כידוע ל-18 דקות וזה הזמן שלוקח לבצק להחמיץ, זמן שנקבע להלכה עד ימינו. מייד אחרי כן מובא היגד נוסף בשמו של רבי שמעון בן לקיש: " א"ר אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין", כלומר שלעניין הפרשת חלה, הליכה לתפילה ולנטילת ידיים, המרחק הוא של ארבעה מילין.

אם כן, הירושלמי בשמו של רבי חנינה נקב בזמן של ארבעה מילין לעומת הבבלי שנקב במרחק של מיל כמרחק ממגדל נוניא לטבריה. "מגדל נוניא" (מגדל הדגים) מזוהה עם מגדל הקדומה המוכרת ביוונית בשם "טריכאי/ה" (ממליחי הדגים) כפי שהיא מוכרת אצל יוספוס. מה שמעניין הוא שהשם "מגדל נוניא" אינו מוכר בספרות חז"ל הארץ ישראלית המציינת בדרך כלל את "מגדלא/מגדלה" סתם או אתר בשם "מגדל צבעיא" שלגביו נחלקו הדעות אם גם הוא אותה "מגדל נוניא" או אתר אחר (עוזי ליבנר הציע אחרי חפירות ואדי חמאם שאולי היא מגדל צבעיא התלמודית וזאת בניגוד להשערה קודמת שלו שמגדל צבעיא היא בכלל באזור תל דובר). אלא שהשם "מגדל נוניא" כן מופיע בפיוטי כ"ד משמרות הכהונה וגם בכתובת של אותה רשימה שהתגלה בקיסריה, כך שלא מדובר בשם שגוי או מוטעה.

https://www.ybz.org.il/.../dbsAttachedF.../Article_120.2.pdf

כבר ראשוני החוקרים שמו לב שהמרחק בין מגדל הקדומה ובין טבריה (הרומית) הוא לא מיל (כ-1.5 קילומטר) כפי שנאמר בתלמוד אלא בסביבות 6 קילומטר בערך, מה שמתאים יותר ל-"ארבעה מילין" אלא שבירושלמי לא נאמר בכלל שזמן הילוך ארבעה מילין קשור למרחק שבין מגדל ובין טבריה. היו שהציעו (אולברייט למשל) שמגדל נוניא התלמודית אינה מגדלא/טריכאי אלא באזור תל רקת (תל קוניטרה) ושממנה לטבריה יש אכן מרחק מיל.

אחרים טענו שיש כאן אולי שיבוש ושהכוונה היא בכלל למרחק שבין חמתה לטבריה. בבבלי מגילה ב ע"ב ישנו קטע זהה כמעט לגמרי: "דאמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. עד כמה? - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא, מיל. ולימא מיל! - הא קא משמע לן: דשיעורא דמיל כמה הוי - כמחמתן לטבריא". במקרה הזה, המרחק אכן הוא בסביבות מיל וגם כאן ישנו דיון זהה לגמרי באשר לנחיצות של זמן הילוך/מרחק של שני מקומות כאשר יש כבר מרחק מוגדר (מיל) ואותו פתרון ניתן גם כאן. לפיכך, אפשר לטעון שהמרחק של מיל לא היה בין טבריה למגדל אלא בין טבריה לחמתה. אלא שזה כמעט בלתי אפשרי לטעון שהיה שיבוש בדברי רבי שמעון בן לקיש וש-"חמתה" הפכה ל-"מגדל נוניא".

האפשרות הסבירה ביותר היא אפוא אחרת- יש להניח שהציטוט של דברי רבי שמעון בן לקיש "כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא" הם מהימנים על אף שאין להם מקבילה ארץ-ישראלית (ריש לקיש שהה בין השאר במגדלה במסגרת העימותים שלו עם הנשיא) אך המרחק היה אכן של ארבעה מיל ואפשר שדבריו לא היו כלל אמורים לגבי חמץ אלא לגבי ההלכות האחרות (חלה ונטילת ידיים). במקבילה בירושלמי ניתן הזמן הזה במפורש אך בידי רבי חנינה (בר חמא)- ייתכן שרבי שמעון בן לקיש "תרגם" את השיעור הזמן של רבי חנינה מציפורי לשפת המקום של אנשי טבריה והסביר להם מהו מרחק הזמן שעליו דיבר רבי חנינה. כך או כך, זמן החימוץ נקבע כמו הזמנים האחרים של ארבעה מילין.

לעומת זאת, בבבל הגישה ההלכתית הבסיסית הייתה שזמן החימוץ היה הרבה יותר קצר מאשר זה שנקבע בארץ ישראל- לא יותר מ-18 דקות בלבד ("כדי הילוך מיל"). למעט דברי רבי שמעון בו לקיש, הסוגיה שלנו "הועברה" כמעט בשלמותה מסוגיית בבלי מגילה על חמתה וטבריה כאילו המרחקים בין חמתה הדרומית לטבריה ושל מגדל נוניא הצפונית לטבריה הם זהים. במספר כתבי יד (מינכן 6, קולומביה 295-294) מופיעים רק דברי רבי שמעון בן לקיש בלי הקטע הנוסף על "מיל", מה שמחזק את ההבחנה בין ציטוט דברי רבי שמעון בן לקיש המקוריים ובין הדיון אחרי כן. בהתאם לקביעה הבסיסית של זמן החימוץ הקצר, גם המרחק הגיאוגרפי בין מגדל לטבריה "שופץ" או "עודכן" בהתאם לזמן החימוץ- בסביבות 18 דקות לפי הבבלי במקום יותר משעה לפי הירושלמי. בקיצור, את הקטע במסגרת שביל סובב כנרת בין מגדל ובין טבריה אפשר לכנות גם "שביל החמץ" או "שביל ארבעת המילין"...

זונין (זנון) וביתוס: חכמים, נשיאים ועשירים בלוד בדור יבנה

 

פורסם ב-22/3/2018

במשנה עבודה זרה ה ב (בבלי סה ע"ב) נאמר: "יין נסך נפל על גבי ענבים- ידיחם והן מותרות. אם היו מובקעות אסורות. מעשה בבוייתס בן זינון שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשברו חביות שליין נסך על גביהם ובא מעשה לפני חכמים והכשירו". אחרי ההלכה בנוגע לענבים, הובא מעשה בנוגע לתאנים יבשות ("גרוגרות") שנפל עליהם יין נסך. הדמות המוזכרת כאן מוכרת היטב משלל מקורות- בוייתס (Βόηθος= Boethus) בן זנון (Ζήνων=Zenon) המוכר בדרך כלל כ-"ביתוס בן זונין", אישיות השייכת למשפחה אמידה בלוד בדור יבנה שעל אף השמות הפרטיים היווניים המובהקים, הייתה קשורה לחכמים בכלל ולרבן גמליאל בפרט. חוקרי לוד של תקופת המשנה והתלמוד יהושע שוורץ ובן ציון רוזנפלד, עסקו בבייתוס ואביו זונין (או זנון) הן במאמרים (שניהם ב-"סיני" קג (תשמ"ט)) ובמונוגרפיות שלהם על לוד (שוורץ באנגלית ב-1991 ורוזנפלד בעברית ב-1997). הדברים להלן מבוססים ברובם על מה שהם כתבו.

"עבור קומוי וסמי עיניה": האסטרטגיה של החכמים מול הנוף הפגאני של טבריה

הפסלים היו מרכיב דומיננטי בנוף האורבני של כל עיר רומית, במקדשים ובמוסדות הציבור, בבתי המרחץ, בתיאטראות ובקרקסאות, בפורום, במזרקות המים הציבוריות ולאורך הרחובות המרכזיים אך גם במרחב הפרטי, בעיקר בבתי האמידים וגם במערות הקבורה. הפסלים היו מגוונים- מפסלים של אלים לסוגיהם, דרך פסלים של הקיסר או של דמויות מפורסמות או מוכרות ועד  פסלים בצורת בעלי חיים. היו כמובן פסלים שהיו חלק מהפולחן הפגאני עצמו אבל חלק נכבד מהפסלים היו מרכיב דקורטיבי אינטגרלי של המראה הפיזי העירוני ולא חלק מהפולחן עצמו- בספרות חז"ל התפתחה בהדרגה הבחנה בין צלמים "נעבדים", כלומר בעלי משמעות אלילית מובהקת ובין צלמים שהם "לא נעבדים" או למצער שאינם חלק מהפולחן הדתי האלילי, הבחנה שכפי שהראו החוקרים הייתה רווחת גם בעולם הרומי בצורה זו או אחרת אך לא ברור כמה ההבחנה הזאת אכן הייתה חדה ואיפה עובר הגבול בין הסימבוליקה הדתית ובין טעם ארכיטקטוני ואמנותי גרידא- על כך התווכחו ומתווכחים החוקרים עד היום.

הנימפיאון של בצרה (בוסטרה): על הרקע לויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע למעמדה של בצרה

 

פורסם ב-14/3/2018

בדף שלנו מובא סיפור על שני פסקים הלכתיים מחמירים של ריש לקיש לעומת ההיתר של רבי יוחנן:

"ריש לקיש איקלע לבצרה. חזא ישראל דקא אכלי פירי דלא מיעש' ואסר להו; חזא מיא דקא סגדי להו גוים ושתו ישראל מיניה ואסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן אמ' ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו הינו בצרה ומי' של רבים אינן נאסרין" (על פי כת"י פריס 1337)

ריש לקיש הגיע לבצרה (להלן) וכאשר הוא ראה שהם אוכלים פירות לא מעושרים הוא אסר להם לאכול פירות בלי לעשר. כמו כן (וזה רלבנטי יותר למסכת), הוא ראה "מים שסגדו להם הגויים ושתו ישראל ממנו" ואסר להם בשל חשש עבודה זרה. אולם, כאשר הוא חזר ופגש את רבי יוחנן (בטבריה), הורה לו רבי יוחנן לא להמתין ואפילו לא להחליף בגדים ולחזור (לא מדובר על מסע של כמה דקות...) ולהתיר בשני המקרים- במקרה של הפירות, הוא התיר שכן לדעת רבי יוחנן בצרה אינה "בצר" המקראית, אחת מערי המקלט ולכן היא אינה ארץ ישראל; ואילו במקרה של (מזרקת?) המים, רבי יוחנן התיר את המים שכן "מים של רבים אינן נאסרין".

לחלק השני של הסיפור יש מקבילה בירושלמי שביעית ח ה לח ע"ב-עג: "רבי שמעון בן לקיש הוה בבוצרה חמתון מזלפין להדא אפרודיטי אמר לון אסיר. אתא שאל לרבי יוחנן, אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק אין דבר של רבים אסור". הרקע הוא הרבה יותר ריאלי אם כי לא ברור לגמרי מה קרה שם- ריש לקיש (הוא רבי שמעון בן לקיש) ראה את בני העיר "מזלפים" לפסל של אפרודיטי. ליברמן (יוונית ויוונות, עמ' 249-248) טען שזה התרחש בבית המרחץ של אפרודיטי (כמו זה של עכו ממעשה רבן גמליאל במשנה) והיהודים היו אלו ש-"זילפו" על עצמם מאותה מזרקה בתוך מתחם בית המרחץ. לחילופין, אפשר שמדובר בנימפיאון העירוני ולאו דווקא בהווי בית המרחץ. כך או כך, מבחינת ריש לקיש, האקט הזה של "זילוף" היה בעייתי והוא אסר להם את השימוש במים אך רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יהוצדק קבע באופן קטגורי ש-"אין דבר של רבים נאסר".

בצרה: בצרה היא בוסטרה של התקופה הרומית, היום בוסרה (או בוסרה אל-שאם) מדרום לדמשק הסמוכה לגבול שבין סוריה לירדן. היא הייתה חלק ממלכת הנבטים עד שסופחה לאימפריה הרומית ב-106 לסה"נ והפכה במהרה לבירת הפרוביניקיה ערביה עם השם החדש: Nova Trajana Bostra , שם ישב הלגיון השלישי קירנאייקה. בהמשך, היא שודרגה לקולוניה בידי אלכסנדר סברוס וקיבלה את הזכות לטבוע מטבעות. העיר שעמדה בצומת דרכים אסטרטגית בין דמשק ובין פטרה הפכה מעיירה נבטית לעיר רומית מפוארת- השריד המרשים ביותר שלה הוא תיאטרון רומי מפואר מן המאה השנייה שיכול היה להכיל בסביבות 15,000 (ויש נוקבים במספר 17,000) צופים. היא הוכרזה ב-1980 כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו אך מלחמת האזרחים בסוריה לא דילגה עליה וחלק מהשרידים העתיקים נפגעו מקרבות שאירעו במקום ב-2015 במסגרת מלחמת האזרחים. מי שבכל זאת מעוניין להתרשם מהשרידים הנאים של העיר הרומית, מוזמן לראות כאן קישור למסע מצולם שנערך במקום לפני כמה שנים כאשר ייתכן שחלק מהאתרים הארכאולוגיים כולל המרחצאות, המזרקה הציבורית במפגש הקרדו והדקומנוס נזכרו גם במקורות חז"ל.

http://romeartlover.tripod.com/Bosra1.html

http://whc.unesco.org/en/list/22

https://news.un.org/.../518992-syria-un-condemns...

בספרות חז"ל, חוץ מהגולן היהודי, היו עוד שני מרכזים חשובים ממזרח לירדן (אין הכוונה ל-"עבר הירדן" היא הפראיה) שבהם התגבשה קהילה יהודית בתקופת המשנה והתלמוד ואולי עוד לפני כן- מרכז אחד היה באזור נווה ( היא NAWA של היום), שם התגלו ממצאים ארכאולוגיים יהודיים שונים כולל שרידי בית כנסת קדום. נווה והעיירות סביבה מוכרת גם מברייתת תחומין וכתובת רחוב וכן מאזכורם של "רבנן דנווה". את המידע אודות תולדות הקהילה היהודית בנווה והחכמים שהיו שם, אסף לפני מספר שנים בן ציון רוזנפלד.

https://old.herzog.ac.il/.../ful.../al-atar4-5_rozenfeld.pdf

http://www.jstor.org/stable/pdf/23562822.pdf...

מרכז יישוב יהודי שני וכנראה הרבה פחות ותיק מזה של נווה (שהייתה בפרוביניקיית סוריה בניגוד לבוסטרה), מזרחית לה למרגלות ג'בל דרוז, היה היישוב היהודי בבצרה היא בוסטרה, בירת פרובינקיית ערביה. לפני יותר מעשרים שנה, אפרת חבס ריכזה את המקורות שעוסקים במעמד ההלכתי של בוצרה ואת המקורות המזכירים את הקהילה היהודית במקום. לא רק שחכמים כמו ריש לקיש או רבי אבהו ביקרו שם אלא מוזכרים מספר חכמים מקומיים כמו: רבי יונה בוצרייה; רבי תנחום בוצרייא; רבי חנן בנו של רבי ברכיה בוצרייא; רבי יונה בנו של רבי ברכיה בוצרייא; רבי אלעזר בצראה ואילו מקור אחד מזכיר גם את "כנישתא דבוצרה" (בית הכנסת של בוצרה). יש להניח שהחכמים הללו הלכו ללמוד בטבריה ושם קיבלו את הכינויים על שם מקום מוצאם המרוחק. על הקשרים שבין חכמי טבריה ובוצרה אפשר ללמוד מהבקשה של בני הקהילה (ירושלמי שביעית ו א לו ע"ד) מריש לקיש שיביא להם אדם שיעשה את כל צרכיהם הדתיים- "חמי לן בר נש דריש דיין ספר חזן עביד כל צורכינן" ואפשר שהבקשה הזאת הייתה חלק מאותו ביקור שבו הוא פסק בנוגע לפירות הלא מעושרים או בנוגע למזרקה הציבורית בדמותה של אפרודיטי.

אלא שהן באותו מעשה והן במקורות אחרים, מתברר שמעמדה ההלכתי היה בעייתי או לפחות היא הציבה בעיה הלכתית בפני החכמים. לפי ברייתת תחומין, היא עמדה מחוץ לפינה הצפון מזרחית של גבול ארץ ישראל "ןקנת ןרקם טרכון זימרה דמתחם לבוצרה"- החוקרים עמלו קשות להבין את קו הגבול הצפוני המפורט אך סתום למדיי ולא ידועה זהותה של "זימרה" המצויה בתחום בוצרה אבל בכל מקרה נראה שבוצרה עצמה הייתה מחוץ לתחום הארץ ההלכתית בניגוד לנווה. בהתאם לכך, רבי יוחנן טען כמה פעמים שבוצרה אינה ארץ ישראל- הויכוח נסוב באשר לזיהויה של "בצר", אחת מערי המקלט שעליה נכתב " אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי" (דברים ד מג)- בניגוד לזיהוי עם בצרה/בוסטרה, הצעה שרווחה באותה העת (כולל אווסביוס והיירונימוס), וממנה היה עולה שבצרה היא בארץ ישראל, הוא טען בתוקף (ודי בצדק) שבצר עיר המקלט המקראית אינה בצרה בבשן וממילא בצרה/בוסטרה היא חוץ לארץ. לכן, כאשר ריש לקיש ביקש לשלוח לשם תלמיד חכם בבלי, רבי יוחנן התנגד בתוקף שכן לדעתו זה לשלוח חכם "מבבל לבבל" או שאולי זה היה הטיעון של אותו תלמיד (כך עולה מגרסת דברים-רבה המקבילה) ורבי יוחנן הצדיק את התנגדותו של אותו חכם.

התפיסה של בצרה/בוסטרה כחוצה לארץ, גם עומדת ברקע השאלה ששאל רבי יסא (הוא רבי אסי) את רבי יוחנן כאשר הוא שמע שאמו הגיעה מבבל לבוצרה (לפי נוסח הירושלמי שביעית שם) אם מותר לו ללכת לשם לשאול בשלומה ולא קיבל תשובה ישירה אלא קצת מתחמקת מרבי יוחנן. באותו מקום בירושלמי מסופר שהכהנים שאלו את רבי יוחנן לגבי הדרך של נווה ("חוטא דנוה")- עד היכן מותר להם ללכת בלי חשש טומאה. והוא עונה להם בשם "רבי חוניא דברת חוורן" (מהחורן) שנהגו הכהנים להגיע עד דריי (אדרעי- דרעא של היום) ובאותה דרך לבצרה ("חוטא דבוצרייה") עד "פרדיסא"- פרדס מסוים או שם של מקום, שניצב על הדרך לבוצרה ועד שם הכהנים היו נוהגים ללכת בלי חשש טומאת ארץ העמים.

לעומת זאת, נראה שריש לקיש ככל הנראה כן סבר שבצר המקראית היא בצרה ולפיכך היא ארץ ישראל ולא חוץ לארץ (בבבלי מכות יב ע"א נראה שהוא חזר בו, כך לפחות טענו בעלי התוספות). מעניין לציין שבמקור מדרשי מאוחר (דברים רבה) עולה אפשרות נוספת- בצרה אמנם אינה בצר המקראית אבל היא..."גולן בבשן" המכוונת כנגד קדש בגליל. כאמור, זיהוי זה לא היה רק אצל ריש לקיש אלא גם מופיע אצל אווסביוס והיירונימוס ואין לדעת אם כולם הגיעו למסקנה הזאת באופן עצמאי או שזאת הייתה מסורת יהודית שהגיעה גם אליהם.

ישנה גם אפשרות נוספת שלא יוצאת מגדר השערה: הויכוח על זיהויה של בצרה=בצר הוא תופעת לוואי של ויכוח אחר על מעמדה של בצרה- הרי לפי ברייתת תחומין, בצרה עצמה בוודאי היא מחוץ לתחום ארץ ישראל. אם אכן, כפי שסוברים חלק גדול מהחוקרים, תוואי הגבול הצפוני של הברייתא מבוסס על מציאות יישובית יהודית בנקודת זמן מסוימת (די מקסימליסטית), הרי שאין ספק שבאותה העת, לא היה יישוב יהודי משמעותי בבצרה. סביר להניח שעם הגידול בחשיבות של העיר, החל בימי טריאנוס, ובוודאי אחרי שהיא הפכה לקולוניה, הגיעו אליה יהודים (אולי מאזור נווה?) והיא הפכה לקהילה יהודית לא קטנה אך כזאת שמרוחקת מהמרכז של החכמים בטבריה. רבי שמעון בן לקיש עמד בקשרים חזקים עם בני הקהילה (שכאמור, חלקם הלכו ללמוד בטבריה) ואולי כחלק מאותה מערכת קשרים, גם אימץ את הגישה שהיא חלק מארץ ישראל ההלכתית, בוודאי על רקע הנוכחות היהודית המתעצמת בעיר. לעומתו, רבי יוחנן התנגד לכך ואפשר שהנימוק שלו היה שזה סותר במפורש את האמור בברייתת תחומין לפיה בצרה היא מחוץ לארץ ישראל. בעיניו, בניגוד לנווה ותחומה, בצרה/בוסטרה הייתה גולה בדיוק כמו שבבל הייתה גולה. אולי אפשר לשער שרבי יוחנן חשש שאם גם בוצרה תוכר כארץ ישראל כמו טבריה וצפורי, אז הגבול המזרחי בין ארץ ישראל לבבל יהפוך לאמורפי ו-"יברח" מזרחה יותר ויותר עד שיגיע לגדה המערבית של הפרת.