פורסם ב-4/3/2022
המסכת האחרונה בסדר מועד, מסכת חגיגה, עוסקת בחטיבה הראשונה שלה בקרבן הראייה ושלמי החגיגה של העולים לרגל. החטיבה השנייה של המסכת עוסקת בטהרת הקודש- בדרגות הטהרה השונות כאשר המוקד הוא השמירה על טהרה של אוכל הקודשים (בשר הזבח, בחלק מן המקרים מדובר בישראל ובחלק אחר מדובר בכהנים) אולם אגב כך גם מוזכרים דרגות שונות של שמירה על טהרה. אמנם יש סדר שלם במשנה שעוסק בענייני טהרה (סדר טהרות) אולם המשניות מאמצע הפרק השני והשלישי של מסכת חגיגה הן מוכרות יותר ללומד הסטנדרטי וגם כעדות חשובה לעולם הטהרה הקדום של ימי בית שני.
לנוכח העדויות הארכאולוגיות הרבות שהתגלו בדור האחרון המעידות על כך ש-"פרצה טהרה בישראל", גם ההתעניינות בהיקף ואופי ההקפדה של דיני טומאה וטהרה בזמן הבית ולאחריו לאור המקורות הספרותיים השונים (המקורות הספרותיים מימי בית שני, מגילות קומראן, ספרות חז"ל) והממצא הארכאולוגי (מקוואות טהרה, כלי אבן וכיוצא בזאת) מהווה את אחד ממוקדי המחקר של היהדות העתיקה. המשניות שנלמדות בימים אלו במסכת חגיגה וזיקתם למקורות חז"ל אחרים, למקורות ספרותיים מקבילים כמו לממצא ארכאולוגי, הן מאתגרות ופרשנותן המדויקת אינה תמיד ברורה אולם הן פתחו אפשרויות לקריאה שונה ממה שהיה מקובל עד לפני זמן לא רב, וגם לפירוש התגליות הארכאולוגיות. לפני כמה שנים (2016) יצא ספרו של Yair Furstenberg "טהרה וקהילה בעת העתיקה" שעסק בהרחבה בניתוח העדויות הספרותיות וההיסטוריות על היקף שמירת הטהרה בזמן הבית ולאחריו. מן ההיבט הארכאולוגי, מחקריו של יונתן אדלר (בעקבות עבודת הדוקטורט ב-2011) ניתחו את העדויות הארכאולוגיות השונות על היקף שמירת הטהרה ושניהם הגיעו למסקנות היסטוריות, ספרותיות וארכאולוגיות דומות על היקף שמירת הטהרה, חוסר התלות שלה במקדש או בכהונה והמשכה עד אמצע תקופת המשנה (פחות או יותר עד מרד בר כוכבא) לפני השינוי והירידה ההדרגתית בהיקף הציבורי של ההקפדה על טהרה. המשניות הללו במסכת חגיגה נידונו על ידי שניהם, הן מההיבט הספרותי-היסטורי והן מההיבט הארכאולוגי. רצוי גם לקרוא את פירוש משנת ארץ ישראל של ספראי שלאחרונה גם עלה לאתר "ספריא" והוא נגיש לכל דכפין.
זה לא תחום שאני מתמחה בו וכל פעם שאני לומד אותו או מנסה להבין את הדינמיקה הפנימית שלו, אני די מהר מתייאש אבל בפוסט הזה אני אביא שתי דוגמאות לממצאים ארכאולוגיים או אפיגרפיים שהתפרשו או לימדו על הריאליה של הטקסטים הללו. בשני המקרים הללו, אני קצת סקפטי לגבי הפרשנות שהוצעה אבל כאמור, אני לא בר-סמכא או אפילו קרוב לכך ומי שירצה להרחיב ולנקוט עמדה לכאן או לכאן, אני אפנה למאמרים להרחבה.
1. נציג קודם בקצרה את המקורות התנאיים בקצרה גם בלי לרדת לפירוש של כל הלכה או משפט:
"נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְחֻלִּין וּלְמַעֲשֵׂר וְלִתְרוּמָה. וּלְקֹדֶשׁ, מַטְבִּילִין. וּלְחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ:
הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה, וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לְקֹדֶשׁ. טָבַל לְקֹדֶשׁ וְהֻחְזַק לְקֹדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לְחָמוּר, מֻתָּר לְקַל. טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבָל:
בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. בִּגְדֵי קֹדֶשׁ מִדְרָס לְחַטָּאת. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת: (משנה חגיגה ב ה-ז)
-
"...רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לקודש, אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת." (תוספתא חגיגה ג, ג)
מבלי להיכנס לפרטים בכל סעיף, המשנה מציינת אמצעי טהרה לכמה סוגים של דרגות טהרה- (1) נטילה (ובמקורות אחרים: "נתינה") לידיים "לחולין, ולמעשר ולתרומה" (2) הטבלה (של הידיים) במקווה כאשר מדובר לקראת "קודש" (אכילת קודשים) אם כי היו שהבינו שגם "תרומה" (כהנים שאוכלים תרומה טהורה) נזקקים להטבלת ידיים ו-(3) טבילה מלאה ל-"חטאת" (מי חטאת לטיהור מאפר פרה אדומה) שהיא הדרגה הגבוהה ביותר ואצלה אין אפשרות להבחין בין טומאת ידיים לטומאת הגוף כולו. בהמשך המשנה מדברת על טבילה לשם הדרגות השונות מהקל אל החמור ומזכירה את התנאי של "חזקה" לכל דרגה (יש אפשרויות שונות להבין למה הכוונה בדיוק). לבסוף, המשנה מציגה הבחנה די משמעותית בין שומרי הטהרה השונים כאשר כל דרגה נחשבת כאילו היא "טמאה" ביחס לדרגה שמעליה- מעם הארץ (שהוא הדרגה התחתונה ביותר אבל זה לא אומר בהכרח שהוא כלל אינו מקפיד), דרך ה-"פרושין" (הכוונה היא לאוכלי חולין בטהרה), אוכלי תרומה, הקודש (אכילת קודשים) והדרגה הגבוהה ביותר היא כאמור- חטאת. אגב כך, נזכרו שתי דמויות מימי בית שני- האחד מוכר יותר, יוסי בן יועזר "חסיד שבכהונה" ואפילו כך, בכל מה שקשור ל-"קודש", הוא נחשב ל-"טמא" בעוד יוחנן בן גודגדא שאכל כל ימיו חולין "על טהרת הקודש" ועדיין זה לא היה נחשב מספיק טהור בשביל דרגת ה-"חטאת". התוספתא מציינת דוגמאות יותר "עדכניות" שכן היא מזכירה את רבן גמליאל שהיה "אוכל על טהרת חולין כל ימיו" ואת אנקלוס/עקילס הגר ש-"היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו" (דיונים מפורטים והשוואות המסורות הללו למסורות הלכתיות אחרות, אפשר לקרוא בהרחבה בספרו הנ"ל של פורסטנברג ובפירוש משנת ארץ ישראל על אתר).
לצורך העניין שלנו, המקורות הללו מלמדים על כך שהיו כאלו שלמרות שלא היו כהנים או גם שלא במסגרת אכילת קודשים בירושלים, הקפידו לאכול חולין בטהרה והיו כאלו שאפילו אכלו את החולין בטהרה גבוהה כאילו מדובר באכילת קודשים "טהרת הקודש". בין השאר, נזכר לפני כן שלאכילת קודש היה צורך גם בטבילת ידיים במקווה כשר ולא רק נטילת ידיים כמו לאכילת מעשר או תרומה או חולין בטהרה בסיסית. וזה מביא אותנו לממצאים הארכאולוגיים ולהצעות לקשור אותם לאמור פה.
2. כתובות "לטהרת הקדש" במצדה: בחפירות במצדה התגלו מאות רבות של שברי חרס עם כתובות בשפות שונות. קבוצה אחת של הכתובות בעברית (וקצת בארמית) מתייחדת בכך שהיא מתייחסת למתנות כהונה או לקודש (ידין ונווה, 441-457, ניתן לראות אותם במילון המאגרים ההיסטורי על פי החיבור "כתובת מצדה"). בכתובת אחת נאמר במפורש "מעשר כהן". בכתובות אחרות נכתבו האותיות "ט" או "ת". קבוצה אחרת של אוסטרקונים נכתב בכמה ורסיות "קודש","קודשא", "טוהר קודש" או "טהרת קודש". קבוצה מסוימת מזכירה כתובת ארוכה יותר ובה נכתב לפי השחזור של המפרסמים (ולאור תיקונים מאוחרים אחרי הפרסום הרשמי): "הרה השורה הזות בה כדין מאה ופרוטין כלן כשירין לטהרת הקדש" (כתובת 449) או "...ואינן כשירין לטהרת הקדש". כלומר, הכתובת מציינת שורה של קנקנים שבה מאה כדים והן כשרים או לא כשרים "לטהרת הקדש". המפרסמים (ידין ונווה) סברו שהכתובות עם האותיות "ט" ו-"ת" הוא קיצור של "טבל" ו-"תרומה" לאור האמור במשנת מעשר שני ד יא: "הַמּוֹצֵא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קוּ"ף, קָרְבָּן. מ', מַעֲשֵׂר. ד', דְּמַאי. ט', טֶבֶל. ת', תְּרוּמָה, שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה". לעומת זאת, הכתובות המציינות את הכדים שהן כשרין לטהרת הקודש היו להצעתם כתובות המעידות על יינות ונסכים שיועדו להבאה למקדש בירושלים. לעומת זאת, יצחק ספיר (מחקרי יהודה ושומרון תשנ"ג) טען שלא היה טעם לאגור יינות ונסכים למקדש במצדה (בוודאי בזמן המרד) ולפיכך הוא טען שכל הכתובות הללו משקפות את השמירה הקפדנית של מורדי מצדה על אכילת חולין על טהרת הקודש כמנהגו של יוחנן בן גודגדא המצוין במשנה שלנו. לכן, גם הכתובת עם האות "ט" מציינת "טהרה" (אך טהרת חולין) וההבחנה בין תוצרת שהיא כשרת לטהרת הקדש ובין מה שאינה כשירה לטהרת הקדש מייצגת את רמות ההקפדה השונות על אכילת חולין בטהרה בידי קבוצת המורדים שישבה במצדה. לחילופין, יאיר פורסטנברג (עמ' 345, הערה 65) הציע שייתכן ובעיני כותבי הכתובות ממצדה, החלוקה היא רק בין תוצרת רגילה ובין תוצרת טהורה שכונתה "לטהרת הקדש" אך הכוונה היא לתרומה ושהתוצרת הזו סומנה כמי שמיועדת לאכילת תרומה לכהנים. נזכיר גם שבמכוור התגלו כמה אוסטרקונים מתקופת המרד ובה נזכר בארמית "דכי", כלומר טהור בארמית וייתכן שזה המקבילה של "טהרת הקדש" בעברית במצדה.
2. מקוואות לטבילת ידיים?: הפרשנות הזו של כתובות "טהרת הקדש" במצדה הביאה גם להצעה אחרת כעבור כמה שנים לגבי סוגי מקוואות במצדה, בירושלים ובהרודיון. בסוף שנות התשעים, אשר גרוסברג שעסק רבות בזיקה בין המקוואות העתיקים ובין מקורות חז"ל, פרסם מאמר בנוגע לשיטת ההכשרה של מקוואות מצדה בניגוד לזה שהציע ידין בזמנו. בתגובה למאמר הזה, יואל אליצור פרסם מאמר קצר שדן במקווה הדרומי במצדה (שהיה חלק מהדיון הנרחב של גרוסברג) ובמימדיו הקטנים שמקשים על טבילת כל הגוף. לפיכך, הוא הציע שהמקווה הדרומי הרדוד לא שימש לטבילת כך הגוף אלא רק לטבילת ידיים. מתקנים כאלו גם התגלו בחפירות בירושלים וגם בהם בולט המימד הקטן שלהם למרות שמבחינה הלכתית הם מכילים את השיעור המינימלי ההלכתי של ארבעים סאה. הוא חזר אל משנת חגיגה הנ"ל שציינה כי "ולקודש- מטבילין". אמנם במשנה מדובר על אכילת קודשים ממש אולם היות ויש לנו עדויות על יחידים שהקפידו על אכילת חולין על טהרת הקודש ולאור ההצעה הנ"ל על פרשנות כתובות מצדה, ההקפדה הזו התרחבה גם לקבוצות חברתיות, הרי שכמו כהנים או ישראלים בירושלים שנזקקו לטבילת ידיים לפני אכילת קודשים (וכך הוא מסביר את ריבוי המקוואות בירושלים), גם אלו שהקפידו על אכילת חולין על טהרת הקודש במצדה נזקקו לפתרון דומה וזה היה ייעודו של המקווה הרדוד במצדה. בהמשך לכך, גרוסברג במאמר שיצא שנה לאחר מכן, ציין שלאור ההצעה של אליצור, הוא איתר בחפירות מצדה כעשרים מתקנים קטנים מטויחים שכונו על ידי החופרים אגני מים שתוארכו לזמן המרד ששימושם לא היה ברור. הוא הציע שלפחות חלקם שימשו כמקוואות לטבילת ידיים. להשערתו, מעבר למקוואות הטהרה הסטנדרטיים שהיו במצדה, הקנאים גם התקינו "מקוואות לטבילת ידיים" שנועדו לאלו שהקפידו על אכילת חולין על טהרת הקודש. מאוחר יותר, גם ביחס לשני המקוואות בהרודיון מימי המרידות, הוצע על ידו שהבריכה הקטנה מעל המיכל התת-קרקעי ("האוצר") הסמוך למקווה המדורג, שימשה לטבילת ידיים לאלו שהקפידו על אכילת חולין על טהרת הקודש. להצעה זו אולי יש גם לכרוך את ההשערה שהציעו כמה חוקרי מצדה שקבוצת המורדים שהתיישבו במצדה לא הייתה חד גונית ולא כולם היו "סיקריים" אלא זאת הייתה התיישבות הטרוגנית מבחינה כלכלית, חברתית ודתית כפי שעולה מניתוח כלי הבישול וההגשה במקומות השונים במצדה. ייתכן שחלקם היו כהנים כפי שגם עולה בחלק מהכתובות המזכירות דמויות עם התואר "כהנא" או אנשי ירושלים שהקפידו על טהרת הקודש בחיי היום יום בירושלים וביקשו לשמור על אורח חיים דומה גם כאשר נמלטו למצדה. כמה חוקרי מצדה כמו אהוד נצר, גיא שטיבל' רוני רייך וג'ודי מאגנס אף ביקשו למצוא רמזים ארכאולוגיים להתיישבות של איסיים או קבוצה כיתתית הקשורה לכתות המוכרות ממגילות קומראן בזמן המרד הגדול במצדה ואולי הם היו אלו שנקטו בהקפדה חמורה על אכילת חולין על טהרת הקודש.
3. כאמור לעיל, אני קצת סקפטי לגבי הפרשנות של אותן מקוואות רדודים כמקוואות לטבילת ידיים המיועדות לאוכלי קודשים בירושלים או לאלו שהקפידו על אכילת חולין על טהרת הקודש. היקף השמירה על הטהרה בשלהי ימי בית שני, לא רק בהקשר כהני או של המקדש דווקא, משתקפת הן במקורות התנאיים הקדומים והן בריבוי הממצא הארכאולוגי הייחודי. מהי בדיוק אותה שמירה על טהרה וכיצד היא נראתה בפועל בחי היום-יום- זה תלוי גם בניתוח מעמיק של המקורות השונים והן של הממצא הארכאולוגי לסוגיו ועל כך יש פרשנויות שונות, חלקן קוטביות ממש שאותם הזכרתי בכמה פוסטים בעבר. על פניו נראה שגם אלו שהקפידו לאכול חולין בטהרה (וכונו במשנה חגיגה בתור "פרושין" עם או בלי קשר לפרושים ההיסטוריים) לא עשו זאת באותה דרגה קיצונית של אכילת קודשים "על טהרת הקודש" ודווקא הדוגמא של יוחנן בן גודגדא מלמדת כי זה היה נוהג חריג מחמיר של יחידים (לגבי המנהג של רבן גמליאל ואונקלוס הגר בתוספתא, נראה שמדובר בפרקטיקה מאוחרת יותר מאשר ימי הבית) שבכלל לא ברור אם היה מומלץ או ראוי בעיניהם של החכמים או של קודמיהם, הפרושים. לפי ההצעות של ספיר, אליצור וגרוסברג, העדויות של הכתובות ממצדה והמקוואות הרדודים ממצדה, הרודיון וירושלים מעידות שבניגוד לרושם מהמשנה, היו יותר מאשר יחידים מחמירים שאכלו על טהרת הקודש ושלשם כך גם הותקנו אגנים או מקוואות ייעודיים וסומנו כלי אחסון שהכילו תוצרת שנשמרה בטהרה גבוהה במיוחד- ייתכן שאלו היו כהנים או בעלי אוריינטציה כהנית (צדוקית?), אולי משתקפת כאן פרקטיקה מחמירה יותר שייתכן וקשורה לאיסיים או לאחת הכתות או למסורת הלכתית קנאית (שמותית?) שונה מהנורמה הרווחת של אוכלי חולין בטהרה. כאמור, יש גם פרשנויות אחרות אפשריות הן לכתובות והן למקוואות הללו, הן מבחינת הזיקה לטקסטים ההלכתיים והן בפירוש הממצא הארכאולוגי גופו. ואולי יש כאן בפרשנות המציגה את מורדי מצדה או חלקם ככאלו ששמרו על טהרת הקודש ברמה הגבוהה ביותר גם מניע הקשור בעיצוב חיובי של דמותם של הקנאים המושמצים (במיוחד הסיקריים במצדה) ויציקת תוכן הלכתי מבוסס ומעוגן בהלכה החז"לית לאורח חייהם שאותו הם היו נחושים לשמור גם בעתות מצוקה במעוזים האחרונים של התנגדות לרומא ובראשם מצדה.
